מאת שרה שלום.
שייך לקטגוריית בלוגים, סבתא למתבגרת

 

שרה יוצאת לשוטט עם נכדתה ברחובות תל אביב, למטרת “שטיפת עיניים בחנויות הראווה ובזבוז כספים”. מלבד זמן איכות עם הנכדה בחופש הגדול, היא מרוויחה כמה רגעי נוסטלגיה ומשתעשעת מהסיטואציות שנוצרות בעקבות פער הדורות. חבל על הזמן, תרתי משמע

 
החופש הגדול. הנכדה ואני נוסעות באוטובוס לתל אביב. היעד: שוק הכרמל, שוק בצלאל ומדרחוב נחלת בנימין, רחוב אלנבי. המטרה: שוטטות לצורך שטיפת עיניים עם האופציה לבזבז כספים (בשונה משוטטות שבה ידוע מראש כי אין אופציה לבזבז כספים). אנחנו צועדות לכיוון האוטובוס שיסיע אותנו לעיר הגדולה. חם. יעל נכדתי עם רגליה הארוכות צועדת לפניי, מביטה אל סבתה  המתנהלת לאטה ואומרת: “תני לי את התיק שלך, סבתא, נראה לי שהוא כבד”. אכן התיק כבד. אף על פי שאני מקפידה לרכוש תיקי בד  קלים, ללא אבזמים, קישוטי מתכת ושאר מכבידין, תמיד תכולתם עולה על הרצוי ולא עוזר כל ניסיון לצמצם אותה.
אני מוסרת ליעל את התיק, ונזכרת בימים שבהם הולכתי אותה לגן, מחזיקה אותה ביד האחת ואת הילקוט הכבד שלה ביד השנייה.
כשעולים לאוטובוס אני מראה לנהג את כרטיס הגימלאי שלי ומשלמת עבור עצמי רק חצי מחיר. “מה זה, סבתא?”, שואלת יעל, “את עדיין לא בת חמש?”. שתינו צוחקות, נזכרות בימים שבהם לא שילמתי עבורה בתחבורה הציבורית.

הקוּלית וסבתא יכנע

כשיורדים מהאוטובוס ומתחילים להסתובב באלנבי, הקצב שלי כמובן איטי מדי עבורה. פעם הייתי אומרת לה בכניסה למקום סואן: “יעלי, אם נלך לאיבוד אחת לשנייה ניפגש בכניסה”. אבל היא שייכת לדור אחר. היא אומרת לי: “סבתא, שימי עלייך את הסלולר. אם תחפשי אותי תתקשרי”, ונעלמת בפתח אחת החנויות.
יעל מחפשת תיק לבן גדול עם ידיות קצרות, בלי רצועות. היא שמה עין על אחד התיקים בחלון הראווה. “אבל זה תיק של דודות”, אני אומרת לה, “למה שלא תקני תיק צעיר?” –  ומצביעה על  תיקי צד צבעוניים, קלילים, חמודים. אם הייתי צריכה לבחור עבורה הייתי קונה אחד מאלה. “סבתא, זה לא של דודה!” היא פוסקת ומלטפת במבטה את התיק הלבן, “זה קוּל”. זה קוּל?… מתי בדיוק חל השינוי ממצב כמו שלה שבו מוכנים לאמץ אל המותן תיק דודתי כי הוא “קוּל”, למצב כמו שלי שבו בורחים מתיק דודתי כדי לא להיראות “סבתא יכנע”? מתי בדיוק השתנו פני הדברים ממצב כמו שלה – שבו היא יכולה למדוד דוגמה של בגד ים המורכב משני קווים של דגל ארה”ב, למצב כמו שלי שבו כל הדגל אינו מספיק?
רכשתי לה! בטח שרכשתי! איך אפשר לוותר על התענוג ששני קווים מדגל ארה”ב המהוללת יתנוססו על הטוסיק של נכדתי?

 “חבל על הזמן”

בחנות הגאדג’טים יעל שוחה כמו דג במים, מדלגת ממוצר למוצר ולבסוף קונה איזה פלסטיק ורוד זוהר. “קניתי בטרייה נטענת לטלפון נייד, מטעינים את זה במחשב ויש בטרייה לטיולים. מזל שההורים שלי עשו לי עכשיו דיל זול לסלולר, אחרת הם היו מה זה כועסים עלי שקניתי בטרייה נטענת, חבל על הזמן!”
היו כועסים עליה? היו כועסים עלי שאפשרתי לה לקנות, ואני – כמה היה לי לא נעים אם זה היה קורה,  וכמה הייתי מתעסקת בזה, חבל על הזמן. כן, “חבל על הזמן” גם במובן שלי הישן וגם במובן של נכדתי, החדש.

ומה אתן אומרות, סבתות? אשמח לקרוא את תגובותיכן (גם סבים יכולים).

לפוסט הקודם של סבתא שרה: הזמנה לבר/בת מצווה

מה אתם עושים כדי להוזיל את ההוצאה הכספית על ספרי הלימוד?

שיעור בהצבת גבולות: אמא לא צריכה להתמוטט גם אם העומס נופל רק עליה