fbpx

הזמנה לבר/בת מצווה

הזמנה לבר/בת מצווה

סבתא שרה בטור משעשע על מעמדה כאורחת בחגיגות בר/בת מצווה

בזמן האחרון התחלתי לקבל מחברות הזמנות לבת מצווה של הנכדה או לבר מצווה של הנכד.
מסיבות הבר/בת מצווה שאליהן אני מוזמנת נערכות אי שם בלב פרדס, או בנווה מדבר או באי רחב ידיים.
אם את שואלת “למה כזה רחוק?”, את זוכה לתשובות שונות ומשונות, כמו: “מה איתך? יש שם מנחת מסוקים בשביל המסוק של הנכד !”, או “הבן שלי אמר שחייבים ‘זון של שמיים’ בשביל הזיקוקים!”, או “רק שם יש שטח למאהל חוויה ענקי!”

את מתדלקת מלוא הטנק ונוסעת אל הפרדס, או אל המדבר או אל האי. מזל שאת והג’י-פי-אס טועים  בדרך, כהרגלכם, כי התברברויות אמנם עולות לך דלק יקר, אבל חוסכות שעות של שעמום. ממילא כשאת מגיעה ליעד מסתבר לך ששוב שכחת ששעת ההתחלה הרשומה בהזמנה מיועדת לעובדי האולם ולרב המלצרים בלבד, ואילו האורחים עצמם מגיעים לפחות שעתיים מאוחר יותר.

אבל למה מאחורי העמוד, למה?

בעוד את יושבת וחושבת אם להוריד מסכום צ’ק המתנה, שטרם שולשל אל התיבה, את הוצאות הדלק היקר, התזמורת מתחילה לנגן. בני תשחורת, חברים של הנכד או הנכדה, קופצים על הבמה ומתזזים במרץ. לפי סקר שקראת רק אתמול בעיתון “הארץ”-השמיעה הולכת ונחלשת עם הגיל, אך לפי סקר פרטי שאת עורכת כאן התוצאות הפוכות. הצעירים הם אלו שאינם מיטיבים לשמוע! הרמקולים, שמשגעים אותך בעצומתם, שואגים באוזניהם הצעירות של הרוקדים, אך זה כלל לא מפריע להם. אולי הסיבה נעוצה בפעולת הריקוד? אולי ככל שהרגליים מתזזות מהר יותר, כך האוזניים נסתמות הרמטית יותר? מכיוון שאת עצמך האדם היחיד בשטח שאיתו את מצליחה לתקשר ברעש הזה, את ממשיכה להפנות שאלות אל עצמך: אולי הרעש אינו קשור לאוזניים? אצלך המדידה של הדציבלים נעשית על פי הזעזועים בחזה והדפיקות העזות בלב. אז אולי ההבדל נעוץ בלב ובחזה של הגילאים השונים?

רחבת הריקודים מתרוקנת, ומופיע מסך ענק שעליו תופיע המצגת המקורית שבה ייראו הנכד או הנכדה של חברתך כשהם תינוקות בחיתולים, פעוטות במגלשה, גדולים יותר ומלקקים גלידה. כל זאת כדי שהאורחים ייווכחו במו עיניהם עד כמה הילדים מהממים. לאחר מכן יוצגו  בן המצווה או בת המצווה כשסביבם אבא, אמא, אחים, אחיות, כדי שיראו כמה המשפחה חמה ומלוכדת, ואחר כך גם כמה תמונות מחו”ל, כדי שיראו כמה המשפחה הנפלאה הזו משקיעה בילדים.

אמנם המצגת לא מי יודע מה מקורית, אבל את משקיעה מאמצים לצפות בה כי לפני שולחנך ניצב עמוד רחב שמסתיר את החלק הארי של המסך. את מוצאת עצמך מתכופפת, פעם שמאלה פעם ימינה, מנסה בכל זאת לראות משהו. את גם מקווה שאולי  תזהי את חברתך באחת התמונות, ותוכלי להחמיא  לה אחרי האירוע כמה שהיא נראתה יפה בצילום. האקרובטיקה הזו אינה פשוטה, ואת תמהה למה מאז שאת אורחת של הסבתות מושיבים אותך באופן קבוע בשולחן שמאחורי העמוד שמסתיר את המצגת? למה?

אפשר “להחתים כרטיס” וללכת

אבל, את חייבת להודות, יש גם דבר טוב בלהיות אורחת של הסבתא. כשנמאס לך את יכולה לקום וללכת. לא משנה מה השעה, לא משנה אם כבר יפה ללכת או שעדיין לא. זה הרי לא כל כך משנה למישהו אם את קמה והולכת לכיוון היציאה. ואם בכל זאת המישהו הזה ישאל: “מה, כבר הולכים?”, תמיד תוכלי לענות: “כן. בגילי הולכים לישון מוקדם!”. הם הרי מאמינים לזה, אף אחד לא חייב לדעת שזה לגמרי לא נכון.

ומה אתן אומרות, סבתות? אשמח לקרוא את תגובותיכן (גם סבים יכולים).

לפוסט האחרון של שרה: בין הלדינו לשואה

מחפשים דרך מיוחדת לחגוג בת/בר מצוה?

בריאות: כל מה שבוער לנו

commentIcon

9 תגובות

  1. איזה כיף שאפשר לצחוק מהתאור של שרה, ולא רק לקטר. אני לתומי חשבתי שכל זה קורה רק בחתונות. מזל שיש לי עוד חמש שנים של שקט עד בת המצווה של מאי נכדתי הבכורה. עד אז אתחרש בחתונות של הילדים של חברי.

  2. היי שרה
    תאור האירוע שהצגת יפה מאוד וכל כך נכון , הרבה אנשים חושבים כך אך לא מדברים על זה
    הכתיבה מעניינת ומתארת בשלומותה אירוע כזה.(הרגשה שבאת לחתונה)
    לפני שבוע הייתי באירוע בת מצווה של נכדתו של אחי והרגשתי בדיוק לפי תיאורך
    אני מקווה שלנכדיי לא יחגגו אירועים כאלה ויסתפקו במשהו צנוע יותר

  3. היי שרה
    צחקתי כל כך ונהנתי מהתיאור הכל כך ריאליסטי אבל המאוד משעשע.
    גרמת לי חשק גדול לכתוב על מסיבת הבת מצוה של נכדתי לחבריה וילדי הכתה וחלק מהשכבה. מה שנקרא בלשונם “בת מצווש (ו’ בשורוק).הוזמנתי באופן יוצא מהכלל כסבתא האהובה ולא אף אחד אחר מבני המשפחה למעט ההורים והשקפתי על הכל מפינה מוצנעת.
    לא האמנתי למראה עיני. האם זאת נכדתי עם השמלה אה- לה- סטייל הוליווד, סנדלי הכסף עם העקב הקטנטן? והתסרוקת המעוצבת? ועל הבוק בכלל הייתי מעדיפה לא לדבר אבל הוא חלק בלתי נפרד מכל הענין. “בוק” אמרתי? לפי הגודל היו אלה לוחות הברית בצורת ספר מהודר. שלא לדבר על המוזיקה הרועשת, הטמטום וחוסר היצירתיות והדמיון של המנחה בהפעלת הילדים. התמיהה גדולה. אבל…עברה שנה ותודה לאל -אין זכר לסגנון ולכל מה שהערב סימל בעיני . השמלה והנעליים תחובים אי שם בבויידם, הבוק נותר למעצבה מאחורי הספרייה, החיים חזרו לתקנם.

    וחזרה להזמנת החברות של הסבתא – אולי מסר זה יקטין את כמות ההזמנות האלה מצד הסבתות חברותינו? ואם כך _ דיינו!!!

  4. לא רק סבתות מרגישות ככה, מסכנה שגם אותך מזמינים למחלבת הכסף..
    ריטואל כמו בחתונה (הכנה? חזרה?), הפגנת כוח וכסף של ההורים, להראות שעשינו וי והילדים לא מוזנחים על סוסים/חו”ל/אטרקציות (מילה מעצבנת כשלעצמה). מה לזה לטקס היהודי ומה לזה להתבגרות – אולי ההתפכחות?

  5. היי שרה
    את תמיד יודעת לכתוב ולקלוע לכל מיני מצבים בחיים, באופן חינני ונכון.

    ואכן לצערי זה כך, המוסיקה הרועשת, ההוצאות המוגזמות ועוד ועוד.
    לטעמי אירועים תמיד עדיף באורח קטן ואינטימי.

  6. הי שרה,
    היום, במיוחד אם מדובר בנערה (“מבית טוב”), הארוע נקרא “בת מיצווש”.
    סיומת מתחנחנת זו כבר מעידה על הבאות – הכי מופרך, הכי צעקני, הכי רחוק מכוונת “המשורר” – יענו תאריך המסמל שלב חשוב בהתבגרות וכל מה שהולך עם זה.
    רק שהפעם, שרל’ה, לא צחקתי הרבה, צחקתי, אבל לא הרבה, וזה לא בגלל ירידה באיכות כתיבתך – זו כרגיל נהדרת, חמה וקולעת – אבל חוט של עצב ותחושת חמיצות מבצבצים ממנה משום שבחגיגות האלו אין שמחה ואין שום כלום (אני מקוה שאיני פוגעת באיזו נפש רגישה) חוץ … ממה שהיטבת כל כך לתאר, ההגעה לאתר שנמצא “בקמצ’טקה פינת המברשת”, עמוד, רעש.

  7. כל מילה בסלע. כל חבר שלא מזמין אותי לבר/בת מצוה של נכדיו אני אומרת לו תודה ושאני מאד מעריכה את המחווה. בעיני זה חבר אמיתי.

    1. אני חושבת שאת צודקת, נמאס כבר ללכת לאירועים שהם די חסרי תוכן כמו בת מצווה (אני לא מדברת על בר מצווה מאחר שזהו אירוע בעל משמעות דתית). אך הבת מצווה זה מעין “יום הולדת לגיל 12” או בארה”ב – סוויט 16, אני לא חושבת שאני צריכה להיות מוזמנת לבת מצווה של הנכדים של שכנים שלי. לעתים אני מקבלת הזמנות למועדונים לבת מצווה. כאילו שאני בת 18 שמחפשת לרקוד ו\או מכירה את הילדה – תשמחי עם חברותייך.

  8. הי שרה ,
    הזמנות לאירועים משפחתיים, שמחות , מוזיקה, מצגות, תמונות מחיי משפחה, אוכל טוב , ומתנות, הם חלק מטעם החיים ואין בכך כל פסול אפשר גם לפרגן. השאלה המרכזית כפי שלימד אותנו מורה חכם בשם סקולסקי היא “איך? ” לא “כמה.” האיכות הירודה של האירועים הללו הולכת ופוגמת בטעם החיים. כל עוד הדבר בשליטת ההורים, ניתן עוד לשפר ולהשפיע על הדור הצעיר. הסיסמא הקוראת לצדק חברתי מתגמדת לעומת הצורך באיכות חברתית תרבותית שאותה ניתן לשפר ללא כל עלות כספית אלא בהשקעה של שעות חנוך בבית.

סגור לתגובות.

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו ותקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.