פרויקט “העצות שלכם” ממשיך. והפעם: כמה דברים שהיה לי חשוב לומר לילדים שלי, דווקא על רקע התקופה הכי קשה של גיל ההתבגרות
מתבגרים שלי, יש קלישאה שחוקה שאומרת שילדים מגיעים ללא הוראות הפעלה. בגיל ההתבגרות אני מרגישה שאתם מגיעים גם בלי כמה חלקים חיוניים, כמו דימר לקול הבס של המתבגר בן ה- 16 וחצי, או בלי אופציה ל- mute כשהמתבגרת בת ה- 12 מתלוננת שוב ושוב ושוב באינטונציה קנטרנית “יופי אמא, זה ממש לא מצחיק”. ומה בכלל אנחנו אמורים לעשות עם כל ערמות ההורמונים שלכם?
כל שנותיי כאמא לתינוקות, פעוטות או ילדים לא היו מאתגרות ולו במעט כמו ההורות לכם כמתבגרים. אז ריכזתי לכם כאן כמה דברים, שנראה לי שכדאי שתדעו. מעין יישור קו ביני לביניכם.
- יש בינינו פער של 3 עשורים וגם קצת יותר, וזה מרגיש לי כאילו אני ואתם חיינו על כוכב אחר. יש פעמים שאני מספרת לכם על ילדותי ונערותי ואתם מרותקים ונפעמים, ושנייה אחר כך, בסיפור אחר, אתם תולים בי מבט מזועזע, נדהם, קשוח כזה, שלא מבין איך אני ואתם חיים על אותה פלנטה. עכשיו תחשבו לרגע איך זה נראה מהצד שלי – איך לעזאזל אני יכולה להכיל את כל החיים שלכם, הקצב, התוכן והמהות, שרחוקים שנות אור מחיי שלי בעידן הדינוזאורים?
- יש ימים שוויכוח אחד אתכם בבוקר, מרגיש כאילו רצתי מרתון שלם – ואני יודעת זאת היטב בתור אחת שמעולם לא רצה אפילו 100 מטרים, ובכל זאת יכולה לומר שבשנים האחרונות צלחתי לא מעט מרתונים שכאלו. מאיפה לעזאזל יש לכם כזה מאגר של נימוקים בלתי נדלים ובלתי הגיוניים בעליל בקצב כל כך מטורף?
- גם ההורים של החברים והחברות שלכם לא מסכימים איתם על הרבה מאוד דברים. לא רק ההורים שלכם. באמת. זה רק נדמה לכם שאתם הסובלים היחידים במערכה, אבל גם החברים שלכם חושבים שההורים שלהם איומים. למעשה, לכולכם יש הורים איומים (אבל היי, צרת רבים. זה עוזר?) וככל הנראה, גם הילדים שלכם יגידו ויחשבו את זה עליכם. ככה זה, גם אם תנסו אחרת – לא תצליחו.
- חכו רגע לפני החלומות: כדאי שתדעו שלמרות התוכניות המפוארות שלכם, בגיל 18 אתם לא באמת תיקחו את כל הכסף שחסכתם בבנק (5000 ש״ח זה לא באמת משהו שאפשר גם לטוס איתו לחו״ל, גם לקנות סלולרי חדש, גם להזמין המון דברים מאתרים בחו״ל וגם לאכול המבורגר יומם וליל), ותהפכו לישויות עצמאיות לחלוטין. בסופו של דבר, אתם תתעוררו יום אחרי יום ההולדת שלכם, וכנראה תרגישו אותו הדבר, ועדיין תצטרכו את הבית שלנו, את הכביסה, את האוכל ובהחלט גם את הארנק.
- שום דבר הוא לא באמת כל כך קריטי כמו שנראה לכם – לא מסיבה, לא פגישה עם החברים והחברות, לא נסיעה לים ואפילו לא ההיא שמרכלת עליך בכיתה. ואני חושבת לעצמי, שהלוואי ואלו היו באמת הדברים הכי דרמטיים איתם תתמודדו אי פעם. הלוואי.
- שוב פעם אתם הולכים למקרר? אם אפשר, היות ואתם כאלה טכנולוגיים, תתקנו את הבאג הזה שלפיו אתם כל הזמן רעבים.
- אתם לא המצאתם את האפליקציות. חשוב שתדעו שהרבה לפני שאתם הגעתם לעולם היו כבר אפליקציות, אבל אלה היו קישוטים על סוודר שסבתא לי סרגה לי במו ידיה, או שאמא שלי גיהצה על חור במכנסיים.
- תדברו, אבל באמת. יהיה הרבה יותר נעים לשוחח אתכם אם תשתדלו להשתמש בכל האותיות במילים, גם במילים ארוכות. כ’ זה לא מספק.
- ללכת בבית עם קפוצ׳ון על הראש מחרפן אותי במיוחד, כי גם ככה אתם לא מדברים בצורה ברורה, נמצאים חלק גדול מהזמן עם אוזניות תקועות באוזניים, ועכשיו אני גם לא יכולה לנחש בכלל אם זה המצב, או שסתם בא לכם להתעלם ממני!
- גם לי זה קשה. הפער הזה שבין הרצון להיות החברה הטובה שלכם, אשת סודכם, לבין הדמות המגדלת, המחנכת, הדוגמה האישית שמציבה גבולות בעולם המטורף וחסר הגבולות של שנת 2019, הוא קשה ומבלבל גם לי. לא רק לכם.
- תמיד תמיד תזכרו: אנחנו אלה שניגבנו לכם את הטוסיק.
- אני יודעת שאתם צריכים את זה, אז כן, תמשיכו להתנגד לנו. כן, כדי שתוכלו להרגיש שתמיד נהיה כאן.
- אני מצטערת. אני יודעת שאנחנו לא יודעים איך לעשות זאת נכון וטועים המון. מבאס.
- אני הייתי מתבגרת איומה!
ובכל זאת, אתם קפסולת הזמן שלי. אתם הדבר הטוב ביותר בחיי.
