fbpx

את עדיין ילדה

את עדיין ילדה

ריקי ברוך היתה בהצגה “ילדה”, אותה כתבה וביימה תלמידת כיתה י”ב, וחזרה נפעמת

נדמה כי למעלה מעשור לא דרכה כף רגלי בין כתליו של בית הספר. ילדי שבגרו והפרישה ממערכת החינוך העניקו לי סיבה מספקת להדיר רגלי מהמקום שהפך עם השנים לבליל של זיכרונות וציוני דרך טובים יותר ופחות. השבוע עשיתי זאת שוב כשנעניתי להזמנה לצפות בהצגה “ילדה” שכתבה וביימה יובל וין, תלמידת כיתה י”א בבית הספר לאומנויות הבמה תלמה ילין.

אני מחוברת להיסטוריה של המקום באופן אישי ומיוחד. בית הספר, הממוקם על שרידי משק הפועלות בשכונת בורוכוב בגבעתיים, היה המקום הראשון בו הוכשרו החלוצות הצעירות במשק וביניהן אמא שלי זמן קצר אחרי שברחה ארצה מדמשק ובטרם התגייסה לפלמ”ח. המבנה הישן ומגדל המים, שרידי השכונה ההיא, הגבירו בי את ההתרגשות בעודי נטמעת בין התלמידים המתגודדים. נכנסתי לאולם והתיישבתי בשורה הראשונה.

כמו רבים בציבור “הכרתי” את יובל בילדותה כששיחקה את דניאל, בתו הדעתנית של איצקו אותו גילם ליאור כלפון בסדרה “רמזור” של אדיר מילר. התאהבתי בדמותה וכישורי המשחק שגלתה כבר אז. לימים, כשחברתי לאמה שהפכה להיות מאמנת הכושר שלי, זכיתי להכיר אותה גם מקרוב. בשנה שחלפה שחקה יובל בסרט “להציל את נטע” שביים ניר ברגמן.

“אני רוצה לספר לכם על ה”ילדה” שלי… ” כותבת יובל וין בדף המבוא להצגה. “אני מאמינה שלכל אחד מאתנו יש לפחות ‘ילדה’ אחת אם לא יותר, דמות אחת כזאת שהוא מתבונן בה במבט אוהב ובעיניים שנוצצות לעיתים מאושר אך לרוב מדמעות. ילדה כזאת שמפזרת ‘קסם’ לכל עבר ומצליחה לגרום לנו להאמין שכל המשאלות שלנו יתגשמו, ילדה שנמצאת בדיוק על הגבול בין מציאות לבין דמיון, שמצליחה לגרום לנו להישאר ילדים, תמיד.”

דקות קצרות אחרי שהתחילה ההצגה כבר לא זכרתי שמדובר בתלמידי תיכון. שלושה נערים צעירים (רונה תלם, דניאל יגנדורף ואורי איתן) הפליאו לשחק ולתמלל את טקסט המחזה. שפת הגוף, הבעות הפנים והדיאלוגים שהחליפו ביניהם, העניקו לי את התחושה שאני יושבת באולם תאטרון ממוסד, מתמוגגת מעוצמת החוויה. שעות אחרי שתמה ההצגה גם נותרתי עם די חומר למחשבה.

“החיים הרבה יותר יפים בתור ‘ילדה’! לא?” התריסה הילדה בנער שניסה שוב ושוב להבין מה מתחולל בה פנימה. “היא צודקת”, אמרתי לעצמי בעודני נפעמת מהתובנה של בת עשרה צעירה כל כך.

“זה לא הקיץ שיבש אותך זה משהו בבפנים שלך”, קבע הנער נחרצות. ואני פערתי עיניים מגודל התעוזה, שבויה באמונה שאמירה שכזו ראויה להישמע רק בין בני זוג שחצו לפחות עשור של חיים משותפים.

“אנשים זוכרים רק את הסוף”, הוסיפה בהמשך. האומנם?, חשבתי לעצמי גם לאורך רגעים ארוכים כשהתניידתי בפקק המתפתל בשובי הביתה. זה באמת רק מה שאני זוכרת לרוב?

את עדיין ילדה

למחרת כשעוד הייתי שרויה בחוויה בקשתי לשוחח עם יובל. שאלתי אותה מה מרגשים בהצגת בכורה כשבני השכבה שלך משחקים את המחזה וכשאת רק בת 18 וכבר כתבת וביימת. “בעיקר גאווה!” השיבה. “מעבר לזה שהם שחקנים שלי, הם חברים שלי, וכל אחד מהם עשה תפקיד שמאתגר אותו. הייתי גאה בחברים שלי שעלו על הבמה”.

כמה יש בך מתוך הילדה שראית בדמיונך?

“ההצגה מבוססת על החיים שלי. כל מילה שם קשורה בדרך כזו או אחרת לחיים האישים שלי, זה כל הכיף!”, הוסיפה.

החברה הישראלית מוקפת בצעירים רבים בעלי כישורים שלא תמיד זוכים, לצערי, להוציא אותם מהכח אל הפועל. בוגרים של בתי הספר לאומנויות הבמה (ולא רק הם) אובדים לא אחת במסלול התובעני של החיים הבוגרים ומוותרים. יובל וין היא דוגמה מובהקת למי שאמורה להישאר בתודעה – להיות על הבמה, שם היא מטיבה, לתת ביטוי ליצירה ולעצמה. אני תקווה שיבוא מי שידע לנתב את כישוריה למקום שבו כולנו נוכל ליהנות מהם בנוף התרבות הישראלי.

 

 

 

עוד בנושא

אין פוסטים נוספים בנושא זה
commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.