fbpx

מה זאת אהבה?

what is love for them. shutterstock

 

לפעמים דברים הם לא כמו שהם נראים

אנחנו משטים בעצמנו, נותנים לעצמנו לשקוע עמוק בתוך העולם השקרי שהמצאנו לעצמנו. אבל באיזשהו שלב, הבועה מתנפצת ואנחנו נשארים חשופים ופגועים. הדבר המסקרן ביותר, שאינו מובן, הוא העובדה שהאמת הייתה מול עיננו כל הזמן ובכל זאת בחרנו להתעלם.
הפגיעוּת הזו מחסנת אותנו. היא הופכת אותנו למשהו אחר, שבחיים לא חשבנו עליו לפני כן – ההפך הגמור ממה שהיינו בהתחלה. וכך, חומות מוצאות עצמן עומדות כמגן על ליבנו ורגשותינו. אנחנו נהפכים ליצורים קרים וסרקסטים, מתבודדים, לא נותנים לאף אדם להיכנס. לפחות זה מה שאנחנו משכנעים את עצמנו שאנחנו עושים. אבל זו לא האמת. כי אכפת לנו. אנחנו מרגישים כל מילה, כל תנועה, כל צליל.
ואנחנו כן נפתחים –  ואז אנחנו נפגעים שוב, ושואלים את עצמנו: למה עשינו את זה? איך הנחנו לעצמנו להיפתח, להראות חולשה? יש לכך תשובה פשוטה. הנחנו, כי למרות כל מה שאנחנו אומרים, למרות כל החיצוניות המתבודדת והקרה הזו, אנחנו עדיין חושקים בחמימות הזו, הקרויה אהבה.

מה היא אהבה אחרי הכל? מהו הרגש הזה שכולם מדברים עליו, החמימות המובטחת הזאת? האם באמת אנחנו לא יכולים להתקיים בלעדיה? יש שיגידו לכם: “כן, האהבה היא הרגש החשוב ביותר באנושות, ובלעדיה אנחנו לא שווים דבר”. אבל רבים אחרים יסתכלו עליכם במבט ריק, חסר כל רגשות, כשהם בעצם אומרים: “על מי אתם עובדים”?
עבור אותם רבים אחרים האהבה היא מילה זרה. הם מעולם לא הכירו את הרגש הזה, הם לא זכו לחזות בו. כי איפה הייתה האהבה כשהם שמעו את הוריהם צועקים האחד על השני, זורקים ושוברים כל דבר שעומד סביבם מרוב הכעס שמילא אותם?; איפה הייתה האהבה כשהם הוכו למוות רק בגלל שעשו טעות קטנה או, מכיוון שקרה דבר מה שלא היה בשליטתם?
אבל לא כולם כאלה, מתבודדים ונראים כבויים. יש ביניהם גם כאלה שמחייכים, צוחקים, מתלבשים יפה – עושים הכול כדי להסתיר את הכאב האמיתי שבלב. מסכת השמחה מודבקת לפניהם בכל פעם שהם נמצאים במקום ציבורי. הם חברותיים, אינטליגנטים ותלמידים טובים. אבל… אף אחד לא מכיר אותם באמת. מבפנים.
אף אחד לא מכיר את החלק הרגיש בהם. את הילדים המפוחדים והפגועים, שרוצים רק שמחה אמיתית, שרוצים  שיקבלו אותם כמו שהם, שרוצים לדעת ולהרגיש לפחות פעם אחת בחיים את הרגש הזה – הרגש הזר הזה, שכולם קוראים לו “אהבה”.
ובינתיים בביתם הם מתחבאים בפינה חשוכה, נושמים נשימות מהירות ומפוחדות, ועם כל צליל שנשמע דפיקות הלב שלהם מואצות. ואז זה מגיע. המכות. חבלה אחרי חבלה. סטירה, בעיטה, הצלפה. כל מכה חזקה מהשנייה. היבבות לא מרגשות אף אחד. זה ממשיך, וכשמסיימים להוציא עליהם את הכעס יוצאים מהחדר בלי להסתכל לאחור.
וההורים אוהבים אותם. זה מה שאמרו להם בבית הספר. אה, אז זאת אהבה. הכאב, הצלקות, הדם? כן, זאת אהבה, כמו שהם מכירים אותה.

כשאנחנו שומעים את המילה אהבה, הדבר הראשון שעולה לנו בראש זה סיפורי האגדות שבהם הנסיכה פוגשת בנסיך והם מתחתנים וחיים באושר ובעושר. יש גם את סרטי הילדים, העוסקים באהבה מכל הסוגים וגם בהם הטוב תמיד מנצח. אבל יש ילדים שעבורם אהבה היא שקר ומניפולציה. אלה הם הילדים המוכים. להם למשל קשה לציין את ט”ו באב.

הכותבת היא בת 16, ממרכז הארץ.

דנה, בת 12: אתם בכלל זוכרים מה זה נשיקה ראשונה?

שוקלים להצטרף לתנועת נוער? הציצו לחיי חניכים מאושרים 

עשרות שאלות של הורים למתבגרים נענות על ידי טובי המומחים 

 

commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו ותקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.