טילים על תל אביב

האזעקה בתל אביב מחזירה את נירית לימי מלחמת המפרץ

 “הייתה אזעקה בתל אביב”, מודיע הקריין, והכתובית מראה שכנראה נפלו גם שני טילים. מיד לאחר מכן נשמעות פרשנויות של כל יושבי האולפן על מסך הטלוויזיה. ההיה או חלמנו חלום? אני מביטה בחדשות בלחץ הולך וגובר. הדרום בוער כבר מיום רביעי, ועכשיו נפלו טילים גם על תל אביב. מה אני אמורה לעשות עם זה? על פי הנחיות פיקוד העורף איני אמורה לעשות דבר. על פי ההנחיות של האינטואיציה שלי, עדיין לא ברור. אני נכנסת לממ”ד ומביטה סביב – חדר צעצועים רגיל למדי. אני מעבירה אליו כמה שמיכות, שיהיה ליתר ביטחון. וגם בקבוקי מים. מכניסה כמה חבילות קרקרים, ואת המטען של הסלולרי. בשלב הזה אני כבר מרגישה קצת פתטית, אז אני מכבה את האור וסוגרת אחריי את הדלת. טוב שהילדים עסוקים בחדריהם, אני חושבת לעצמי. רק זה חסר לי, להלחיץ אותם. אבל בדיוק אז הילדה יוצאת מחדרה ומודיעה לי, בסוג של חגיגיות, שהיא ארזה תיק.
“את הולכת לאנשהו?”, אני תוהה.
“מה פתאום”, היא מגחכת, “ארזתי תיק שיהיה לנו לממ”ד, אם נצטרך משהו בלילה”. אני מביטה בה ורואה את הלחץ נשקף מהעיניים.
“למה ארזת?”, הזאטוט שואל בפליאה.
“היא ארזה סתם”, אני אומרת, ומוסיפה בעצבנות “הכנת מערכת שעות למחר?”
אחרי שהזאטוט נעלם מהשטח, אני שואלת: “תגידי, מה ארזת?”.
“כמה דברים”, היא עונה, “בעיקר משחקים ובגדים ללילה”.
“את ילדה חכמה”, אני אומרת, “אבל לא נראה לי שאנחנו במצב הזה עדיין, הכול יהיה בסדר”.
אני כמובן שמחה על כך שבינתיים אף אחד מהילדים לא נכנס לממ”ד וראה מה אני הכנתי שם. אחרת כל אסטרטגיית ההרגעה שלי הייתה מתפוצצת לי בפרצוף.

 בחזרה לגיל 18

לילה. הילדים ישנים ואני מתהפכת במיטה, לא מצליחה להירדם. אני נזכרת במלחמת המפרץ, כשהייתי בת 18. ילדה שהפכה בין רגע לחיילת, עברה טירונות ואז נשארה בהמתנה שבועיים בבית כי היה בלבול בקורסים. בכל הבלגן הזה גם פרצה מלחמת המפרץ. אזעקות ומטחי טילים נשמעו בלילה בבית ילדותי שבו לא היה ממ”ד. הדבקנו פלסטיק על החלון בחדר הילדים, כי ככה אמרו לנו, ומסביב שמנו נייר דבק.
באותו לילה התכנסנו כולם בחדר וחיכינו. ההורים שלי היו לחוצים בטירוף, בחיים שלי לא ראיתי אותם כך. גם אני, למרות שהייתי כבר בת 18, הרגשתי קטנה ומבוהלת עד עמקי נשמתי. אבא שלי הוציא את כל מסיכות האב”כ מהארון, ואחותי, שהייתה אז בכיתה ג’, התנגדה נחרצות לשים מסיכה – כי לימדו אותה בבית הספר שאסור לפתוח את המסיכות בשום פנים ואופן. ברגעי הלחץ הללו היא זכתה לראשונה בחייה לקבל סטירה מאבא שלי, כי הוא היה בטוח שהיא באמצע התקף חרדה.

כל הלילה ישבנו בחדר, מקשיבים לנחמן שי ברדיו. סלולרי לא היה באותה תקופה, אז לא יכולנו לבדוק מה קורה עם אנשים שלא נמצאים בבית. באותו לילה דמיינתי לעצמי סצינות מסרטי מלחמה, אלה שמראים בהן איך הכול נופל וקורס וסוף העולם מגיע. בבוקר ירדנו למטה ונדהמתי לגלות שהכול עומד על תלו, שלא קרה דבר והחיים ממשיכים כרגיל. באותו יום גם נזכרו בי בצבא, ומאותו רגע התחלתי לנסוע בכל בוקר לבסיס, מתפללת כל הדרך שלא ייפול טיל בדיוק על ההסעה שלי.

 ממלחמת המפרץ לעזה

עכשיו אני חושבת על ילדי הדרום, על מה שהם עוברים כבר המון המון זמן. על החרדות שמלוות אותם, על הפחדים, על חוסר השגרה. על הידיעה שגם אם יש שגרה – היא רק זמנית. ואני כל כך מקווה שהפעם המצב יהיה שונה. שהפעם תהיה לכולנו, ובייחוד לילדי הדרום ויישובי עוטף עזה,  רגיעה אמיתית. שגרה אמיתית ובריאות נפשית. אמן.

המלצה לממ”ד: סדרת הספרים של דרק פאלון

הורים שואלים: הילד מפחד בלילה

קצת על תרבות וטרנדים