מאת רעות כהן (שם בדוי). 30.04.17
שייך לקטגוריית בלוגים

ומהם פניו של השכול

אחרי 42 שנה?

פנים מקומטות יותר,

עייפות יותר,

מתגעגעות יותר,

פנים תמהות:

“הכיצד חיים אנחנו

אחריך- כל כך הרבה זמן”?

שנים של געגוע מתכנסות לתוך

עיניים עצובות,

עם ריסים וגבות צבועות,

לתוךהרגליים הכושלות,

הגוף העייף

השחוח.

מתכנסות אל הלב,

שעדיין כמה.

פניו של השכול הן אותן הפנים

המחפשות את הבן האהוב

בכל חייל שנראה לו ברחוב,

המחפשות לגעת בזיכרון, בבירור.

פניו של השכול

רק זקנות יותר,

תשושות יותר,

מוכנות אלי סוף,

והשנה הזו תהא השנה הראשונה

שבה לא יפקדו את הקבר,

אחרי 42 שנה!

לא עוד.

כששאלתי: “מדוע סבתא, ואיך?”

ענתה לי בפשטות:

“מי חשב שנחיה עוד שנה”.

ואנחנו, הנותרים

הצעירים, החזקים,

המעריכים זיכרון –

נפקוד

ונאמר קדיש,

ויזכור…

ונזיל דמעה

על פנים של שכול,

של 42 שנים.

מוקדש לסבי (בן 102) וסבתי (בת 91) האהובים,
ששכלו את בנם יוסף, במלחמת ההתשה