מאת שירה פלום.
שייך לקטגוריית בלוגים

האם החזרה בתשובה תהרוס חברות של עשרות שנים? האם הקשר יכול עדיין לעבוד, או שהפערים כה גדולים ואין לזה סיכוי של ממש? אם לא ננסה לא נדע

לעיתים שולח לנו היקום מתנות שנשארות אתנו הלאה, עד שהן הופכות לחלק בלתי נפרד מהאדם שאנחנו גדלים להיות. אלו מתנות שערכן רק הולך ועולה והחשיבות שלהן במסלול החיים שלנו פתאום הופכת לברורה וחד משמעית. אחת מהן היא חברות, מהסוג שנשארת לכל החיים.

הם הכירו במהלך השירות הצבאי. הכימיה הייתה מידית והחברות שנוצרה הפכה לעובדה קבועה בבסיס. ברור שהם צמד, ברור שהם עובדים יחד, חוזרים יחד מהבסיס, חולקים בילויים בסופי שבוע. אחים. אחד היה מתחיל לדבר והשני היה משלים אותו, לפעמים הם דיברו בלי מילים והבינו זה את זה רק מתוך מבט. כן, כזו הייתה החברות שנוצרה שם. עד כדי כך.

החברות הזו המשיכה גם לאחר שאחד מהם השתחרר מהשירות והם הוכיחו שרחוק מהעין לא חייב להיות רחוק מהלב. אחים או לא?

כשהשני השתחרר, הם דיברו ותכננו וחשבו איך ומה ולאן כדאי לו לטייל. הוא החליט שהוא נוסע להודו. לנקות קצת את הראש, להתאוורר, לחזור, להתחיל את החיים ברצינות. זו הייתה התוכנית. גם במהלך הטיול הוא זכר להתקשר לחבר שנשאר בארץ ועדכן אותו מדי פעם בחוויות מטיול בהודו בגיל 21. נו ברור, הודו, טיול אחרי צבא, אתם יודעים.

עם הזמן שיחות הטלפון קיבלו אופי אחר. הדת דפקה בעדינות בדלת והוא פתח. תחילה בהיסוס, בשקט, אפילו בחשדנות קלה ולאט לאט ההיסוס הפך לביטחון, התשובות הפכו ברורות, האמת הפכה לחד משמעית.

“אתה יודע”, אמרתי לו, “יש אנשים שנוסעים להודו וחוזרים בתשובה”.

“הוא? מה פתאום! אין מצב”, הוא השיב.

כשחזר מהודו, הכיפה כבר הייתה עובדה, גם הזקן, הכיוון היה חרוט בלבו והעיניים נצצו – הוא מצא את האמת. ואיך היא לא ברורה גם לאחרים? והנה הוא יושב מול החבר היקר שלו ומנסה להסביר את הדרך שעבר עד שהגיע אל האור.

שני חברים. שני עולמות. יחד שעומד במבחן.

האם זו האהבה שהשאירה אותם יחד? נכון, השנים לימדו את שניהם עליות ומורדות. והיו גם תקופות של ריחוק. אבל האמת הזו, שהייתה שם מהיום הראשון, החזירה אותם זה אל זה פעם אחר פעם, מגשרת מעל לכל ההבדלים, אורח החיים השונה, ההרגלים השונים.

שניהם כבר מזמן אבות, מגדלים ילדים בערים רחוקות, לא רק גאוגרפית. מגדלים על ערכים שונים, על עקרונות שונים. האם הקשר הזה יכול בכלל לעבוד, או שהפערים כה גדולים ואין לזה סיכוי של ממש? אם לא ננסה לא נדע.

וביום אחד, בפגישה אחת, הגיע כל אחד מהם עם המשפחה וילדים חילונים מהססים הביטו בילדים חרדיים מהססים שהביטו בהם חזרה ותוך רגע אחד, רגע אחד בלבד, נמסו החומות והלבבות החלו לדבר. והם ישבו יחד, חילונים ודתיים, חצאית ארוכה מול טייץ, מכנס קצר מול מכנס שחור מחויט, זה שלומד 5 יחידות מחשבים עם זה שלומד תלמוד וכל כך אוהב את זה, ישבו ודיברו ודיברו ודיברו ולא הפסיקו עד שאבא ואמא אמרו שהגיע הזמן ללכת. מה, כבר? ואיך החשיך פתאום?

הם דיברו על החיים וסיפרו על השגרה, החליפו חוויות על הקטנות של החיים, ואיך זה אצלכם? ולמה זה ככה? במה אתה מאמין? ובמה אתה? ואיך את חיה עם זה? זה לא חסר לך? איך אתה יודע שזו האמת? ואיך אתה יודע שזו לא האמת? הם צחקו וחלקו ובילו יחד, קיטרו זה באוזני זה על האחים והמשיכו עוד ועוד ולא הספיק להם. הרגע המופלא הזה חלחל אל תוך הלבבות הצעירים, חילונים ודתיים, והוליד יחד שהם לא הכירו קודם, כשהילת החברות של האבות עוטפת את הדור הבא. הקסם הצליח לעבור הלאה. כמה שזה יפה.

מתי ניפגש שוב? מתי כבר נראה אותם שוב? האבות מבטיחים ומחייכים, כל אחד חוזר לעולמו, לשגרה. לא רחוקים כל כך ורחוקים עד מאוד.

אפשר גם אחרת, אפשר באהבה, בכבוד, בשיתוף, בהתחשבות, בחינוך לסובלנות ולהבנה. רחוק ועדיין קרוב. אם לא ננסה, לא נדע…

הכותבת היא אמא לארבעה, עורכת דין, כותבת ושותפה (יחד עם אחותה האדריכלית והציירת לירון בן ארצי), בפרויקט וספר ההשראה FLY, המספר את סיפורן של 49 דמויות שעשו את הבלתי אפשרי ומעבירות מסר של העצמה. לעמוד הפייסבוק של שירה

השיחה שכל אמא חייבת לעשות כדי להבטיח שהבן שלה יכבד נשים

השיעור החשוב שלמדתי מהמסע המשפחתי להולנד