מאת יעל שלף זאבי.
שייך לקטגוריית הדרכת הורים, מאמרים

“אבל כולם הולכים”, “אני צריך עוד כסף” או “משעמם לי” הם חלק מהמשפטים שנשמעים כעת בכל בית עם ילדים מתבגרים. אז איך אפשר שלא להשתגע מהם ואפילו להשתמש בהם ככלי להעצמת היחסים בין בני הבית?

“אם כולם יקפצו מהגג- גם את תקפצי?!” שאגתי על המתבגרת שלי כשהיא שלפה את הטיעון הנצחי- “אבל לכולם מרשים!”. כתגובה לכך היא כמובן התבצרה בעמדה הצדקנית שלה, ואני הייתי מבוהלת מהקלות שבה הפכתי להיות (או לפחות להישמע כמו) אמא שלי מלפני 30 שנה.

אני בטוחה שגם אתם מכירים את המשפטים של המתבגרים והמתבגרות שלכם ש”מקפיצים לכם את הפיוז”. לכבוד ציון אמצע החופש הגדול, ליקטתי עבורכם כמה ממשפטי המתבגרים הכי שכיחים והכי מעצבנים והצעות שלי איך להבין את מה שעומד מאחורי האמירות הללו, כדי שתוכלו להגיב בצורה יעילה ששומרת על הכבוד שלכם ושל המתבגרים שלכם, ובעיקר שומרת על היחסים שלכם.
ולפני הכל, אזהרת ספויילר: המתבגרים לא אומרים לכם את הדברים (רק) כדי לעצבן אתכם.

“אני צריכה עוד כסף”

מה קורה כאן? בגיל ההתבגרות הצרכים החברתיים של הילדים משתנים ומלווים בלחץ חברתי, השוואה מתמדת לאחרים בגילם, אימפולסיביות והערכת סיכונים שמוטה לטובת הסיכוי על פני הסיכון. לכן ההתנהלות של המתבגרים עם כסף ועם ניהול תקציב מעמידה אותם בפני אתגר של שליטה עצמית ודחיית סיפוקים. לצד זאת, היכולת שלהם לחשוב מחוץ לקופסא, הפתיחות לחדשנות, התעוזה והרצון להשתייך לקבוצת השווים- שמאפיינים מתבגרים-  מעוררים בהם להט, דבקות במטרה, אופטימיות הנדרשים כדי להתמודד ביצירתיות עם מצבים כאלו.
איך להגיב? עצרו ולפני שתאשימו את המתבגרים בבזבזנות, קחו כמה רגעים כדי לברר איתם למה הם מתכוונים באמירה הזו. האם הם באמת מתקשים בניהול התקציב שלהם? אם כן- הם צריכים את העזרה וההדרכה שלכם בלימוד דרכים לניהול תקציב באחריות.
בירור עם המתבגרים עשוי להעלות שהם מבקשים הכוונה איך לחפש עבודה, או שהם צריכים מכם עצות איך לגשת למעסיקים, ומה לומר להם. אולי הם חשבו על מקורות פרנסה קרובים וזמינים ורוצים עזרה בשווק לשכנים?
אזהרת מסע: הימנעו מהאשמות (“שוב?!”), מהדבקת מילות גנאי (“הכסף נוזל לך בין האצבעות”) ומשמות “חיבה” (“מלכ/ת הבזבוזים”). במקום ביקורת שחוסמת את ערוצי התקשורת, דווקא שבחו אותם על ששיתפו אתכם וביקשו עזרה – הרי זה לא ברור מאליו. על הדרך שבחו גם את עצמכם על שהייתם כתובת רלוונטית עבורם בנושא.

“אוף…איזה שעמום!”

מה קורה כאן? לשעמום נעשו יחסי ציבור רעים- הוא מאיים על הילדים (ועל ההורים), נתפס כמיותר וחסר משמעות. הלכה למעשה, בהתמודדות עם שעמום יש את כל המרכיבים שהורים רוצים לטעת בילדיהם לכשיהיו אנשים בוגרים- יכולת להתמודד עם תסכול, לשאת אכזבה ולהיות יצירתיים. בהנחה שחייו של המתבגר המתלונן על השעמום מלאים בעשייה והשתייכות למסגרות שונות (בית ספר, עבודה, חוגים, תנועת נוער ומעגלים חברתיים), זמן שמוקדש לקצת “אין מעש” מלמד את המתבגרים לחיות חיים מאוזנים, שיש בהם גם מן העשייה וגם מן המנוחה. חשוב לזכור שגיל ההתבגרות מצריך מהמתבגרים הרבה כוחות, אנרגיה והשקעה- בתחומי חיים רבים וברבדים שונים; זה מעייף להיות מתבגר. לכן היכולת לעצור ולהתמלא בכוח היא לא רק זכות היא בגדר חובה, כדי שיוכלו להתמודד עם משימות הגיל בצורה מלאה.
עולם המבוגרים מוצף בסדנאות, קורסים ומומחים שכל מטרתם ללמד איך לשהות ב”כאן ועכשיו”; אם לא תמהרו לקחת למתבגרים את השעמום- תתנו להם שיעור במתנה. דרך ה-being, הם יתרגלו הקשבה עצמית, וישכללו את היכולות הקוגניטיביות והרגשיות שלהם; למשל יבררו מה עמדותיהם בנושאים שונים, יעסקו בחשיבה פילוסופית, יתכננו תוכניות יצירתיות (ידמיינו איך לעצב מחדש את חדרם, או יתכננו תפריט לארוחה משפחתית וכדומה) וימצאו יוזמות מקוריות להרוויח כסף.
איך להגיב? ראשית, לא להיבהל מהשעמום, ולאפשר לו להשתלב בטבעיות בסדר היום המובנה. שנית, עודדו את המתבגרים על היכולת לקחת פסק זמן מהלחץ והמירוץ היומיומי. לפעמים זה קשה לפרגן על “חוסר מעש”. במצבים כאלו אני מציעה לכם להחליף את הפירוש שנתתם להתנהגות שלהם, ובמקום “בטלה” לראות בה “איזון” – ואז יש סיכוי שיהיה לכם קל יותר.
כשהמתבגרים “מפיגים את השעמום” עם רעיונות, תובנות או יוזמות שהגו- אל תבטלו אותם בציניות (“נראה לך? מאיפה הבאת את הרעיון הזה?” או אפילו ה “טוב, טוב” הפסימי). תנו להם להפעיל את שריר היצירתיות. זו הזדמנות לתת למתבגרים לפגוש את החיים (גם על הרגעים המשעממים שבהם) ולהסתכל מהצד איזה תוצרים יפים המפגש הזה ייצר.
אזהרת מסע: רגשות אשם מגיעים בעסקת חבילה עם ההורות (לא באמת, אבל זה מרגיש ככה לפעמים). כשהמתבגרים משגרים לחלל האוויר “משעמם לי!” הדבר עלול להיות מתורגם אצל הורים כך: “המתבגר שלי משתעמם כלומר- לא טוב לו, כלומר- הוא לא מאושר, כלומר- אני הורה לא טוב” (אל תחפשו הגיון, אחרי הכל- ככה זה עם רגשות אשם). כדי להתגבר על תחושת האשמה, ההורה ירצה לפצות ולהפיג את השעמום שהמתבגר חווה. זה המקום להזכיר לכם- כשילדתם את ילדכם, לא קיבלתם יחד עם תעודת הלידה מינוי לצוות הווי ובידור. תבדקו אם השעמום של המתבגר מפעיל אצלכם רגשות אשם ומפעיל אתכם.

“אבל לכולם מרשים!”

מה קורה כאן? האמירה הכל כך לא מציאותית הזו של המתבגרים היא בעצם הבעת תסכול, חוסר הסכמה וכעס על כך שכהורים לא אפשרתם להם להתנהל בעצמאות, להחליט על עצמם ובמילים אחרות שהרמתם להם תמרור “עצרו! גבול לפניכם!”.
איך להגיב? הצבת גבולות, בעיקר בגיל ההתבגרות, דורשת איזון בין העמדת דרישות מהילדים לבין מתן ביטוי לגוון האישי ולצורך שלהם בעצמאות. כדאי להורים לבדוק כל בקשה לגופה- האם מדובר בבקשה שמסכנת את המתבגרים (סכנה פיזית או רגשית)? אם תיענו לה תתערער תחושת הערך שלכם כהורים? זה יאיים על הערכים שלכם כא.נשים? אלו שאלות שלא קל לענות עליהן, אבל כשיהיו לכם תשובות ברורות – יהיה לכם קל יותר לעקוף את האמירה (המעצבנת) “לכולם מרשים!” ולהחליט עניינית אם ואיפה להציב גבול, בצורה שמותאמת לערכים במשפחה שלכם.
אזהרת מסע: המתבגרים צריכים אתכם, בראש ובראשונה כהורים, דמויות סמכות, מנהיגים, שמציבים גבולות ומכילים את התסכולים שלהם. כך תקנו להם בטחון ותיצרו עבורם בבית מרחב בטוח ורגוע אל מול הבלבול וחוסר היציבות של גיל ההתבגרות. אל תפסיקו לומר את עמדותיכם, את דעותיכם, את תפיסותיכם בנושאים שונים. המתבגרים מקשיבים, מפנימים והם אפילו משתפים שברגע האמת הם לוקחים בחשבון את האמירות של ההורים שלהם. אל תקריבו את התפקיד ההורי והסמכותי לטובת קירבה חברית לכאורה. תהיו הורים שמטפחים איתם יחסים טובים- על ידי כך שתציבו את הגבולות בצורה מכבדת, מתחשבת וקשובה.

“נו… עוד פרק אחד של התוכנית! פליזזזזז!”

מה קורה כאן? עם יד על הלב – לא קורה לכם שמדי פעם מתחשק לכם לצפות בעוד פרק בתוכנית אהובה? להספיק לראות איך נגמרת הדרמה? או סתם לבהות במסך לפני שקמים מהספה? לפני שמתייגים את המתבגרים שלכם כ”מכורים” (מילה שהשימוש בה נפוץ מדי) תבדקו – האם הם פעילים בתחומים נוספים במהלך היום? למשל- הם מבצעים את המשימות והמטלות בבית שבאחריותם? הם עובדים? מפתחים תחביב? יש להם חיי חברה פעילים? ייתכן שכשתסתכלו על סדר היום שלהם תגלו שלא כל הפעילות שלהם היא סביב הטלוויזיה. תזכרו שבגיל ההתבגרות, הצפייה בטלוויזיה היא עוד דרך לאגור כוחות, לנוח, או סתם ליהנות. מותר להם.
איך להגיב? טלוויזיה היא ערוץ לחבור לעולם המתבגרים. תוכלו להציע להם שתצפו יחד בתכנית, תבררו איתם מה הם אוהבים בתוכנית, איזו דמות אהובה עליהם ולמה, אם היו יכולים לוותר על אחת הדמויות- מי זו היתה? תתעניינו באמת, בכוונה להכיר אותם. כמובן שאתם גם יכולים לשבת לצדם בשקט, להתחבר וליהנות מהביחד.
ממליצה שתקיימו שיחה של תיאום ציפיות, שכולל לא רק את שעות הצפייה המותרות להם, אלא גם מהן המשימות הנוספות שבאחריותם לבצע במהלך היום ולאפשר הרבה בחירה (למשל שיבחרו מתי לבצע את המשימות – כמובן שהגמישות משתנה אם מדובר ביציאה עם הכלב או בהדחת הכלים). אם בסה”כ הם עומדים במטלות שלהם, ועדיין בוחרים לצפות הרבה בטלוויזיה- אל תהפכו זאת לזירת מאבק.
אזהרת מסע: מאחר שאני מאמינה שמה שהורים מכוונים אליו את הזרקור- גדל, אז ככל שתעירו (ותאירו) על הצפייה הממושכת שלהם בטלוויזיה, כך הסיכוי שההתנהגות תהפוך לשגרה. צמצמו את הזרקור מהנושא והאירו איתו על המשימות שהם מבצעים, על העזרה שלהם בבית ועל היכולת להעסיק את עצמם- עם חברים, עבודה, תחביב או כל דרך יצירתית אחרת.

“אני לא רוצה לבוא איתכם לטיול המטופש הזה. זה לילדים קטנים!”

מה קורה כאן? חוסר הרצון וההימנעות של המתבגרים מלהצטרף לפעילויות משותפות, גורמת להורים רבים להיפגע או להיעלב. הם חווים זאת כדחייה ואפילו כזלזול במשפחה ובזמן המשותף שלהם. אחת מהמשימות של גיל ההתבגרות היא להתנתק מהתלות והמוחלטת בהורים ולהתנסות בחוויות אישיות. לצורך כך, עלולים להתרחק ולהמנע מזמן היחד המשפחתי. מדובר בתהליך שהמתבגרים זקוקים לו כחלק מהמשימה ההתפתחותית שלהם, משימה של יצירת זהות נפרדת משל ההורים שלהם. ההבנה הזו תקל עליכם כהורים ותעזור לכם לא להתחפר במקום הפגוע או המבוהל.
איך להגיב? תחליטו יחד עם המתבגרים באיזו פעילויות חשוב יותר שהם ישתתפו (ביקור אצל סבא וסבתא, ארוחות משותפות, אירועים משפחתיים וכו’). שאר הפעילויות נשארות בגדר “הצעה”- אתם לא מוותרים על הנוכחות שלהם, אתם ממשיכים (תמיד) לחזר ולהציע להם להצטרף אליכם ולומר להם ישירות כמה תשמחו אם הם יבואו (ולא במטרה ליצור רגשות אשם), אבל הבחירה נשארת בידיהם. כחלק מהכבוד שביחסים ביניכם, תקבלו כל החלטה שלהם. זה בסדר להתאכזב, אבל זה סיפור אחר להפוך את האכזבה לפגיעה אישית ומשם הדרך למאבק קצרה.
אזהרת מסע: זה לא נגדכם- זה בעדם. ההתנהגויות המרחיקות של המתבגרים לא נועדו להכעיס, לפגוע או לעשות לכם “דווקא”; הן משרתות אותם כדי שיוכלו להתנתק וליצור לעצמם זהות מובחנת. זו אחת המשימות החשובות והמרכזיות בגיל ההתבגרות. יש לכם כהורים תפקיד חשוב ומשמעותי ביכולת להכיל את ההתנהגות הזו, לא להתפרק ממנה ולהיות קיר תומך למתבגרים.

תקדישו את יתרת החופש הגדול כדי להבין את המתבגרים שלכם, לזהות מה עומד מאחורי האמירות שלהם ולדייק איתם מה הצרכים שלהם. כל יום הוא הזדמנות לשמור ולשכלל את ערוצי התקשורת ביניכם פתוחים. תזכרו שבסופו של דבר- חופשת הקיץ תחלוף והשגרה תחזור לחייכם, ומה שיישארו הם היחסים שתבנו איתם.

הכותבת היא מדריכת הורים, מרצה להורות ומומחית לגיל ההתבגרות

 

כמה שינויים קטנים שיהפכו את בית הספר למקום שבו באמת לומדים

גישת ההורות האיטית מציעה להפוך את החופש הגדול לחוויה מהנה