מאת אריאל קרס.
שייך לקטגוריית הדרכת הורים

חופשת הקיץ היא קרקע פורייה לאסונות. חופי הים והפארקים מלאים בסכנות, הבתים שלנו לא מספיק בטוחים ועוד לא דיברנו על האויב הגדול מכל: השעמום. אל מול כל אלו עומדת גישת ההורות האיטית, שמציעה להפוך את החופש הגדול לחוויה מהנה ורגועה. כן, זה אפשרי

הקיץ כבר מעבר לפינה, ואין כיף גדול יותר מלשחק בחוץ, ללכת יחפים, לרוץ על חוף הים, לבנות ארמונות בחול ולשתות מים מהצינור – אלא, כמובן, אם אתם ילדים. באמצע אפריל כבר החל טפטוף המאמרים המודאגים, מוטרדים וחרדים (שהופך למבול בקיץ), המייעצים לנו כיצד לשמור על ילדינו בחיים.

האימה אינה מוגבלת לקיץ או לחופשות. לפני זמן קצר, כשעוד היה קריר, התפרסם באתר וואלה! אייטם שכותרתו “הפריט שנמצא כמעט בכל בית ומסכן את חיי הילדים שלכם”. מה לומר, נבהלתי. הכותרת גרמה לי מיד לחשוד בכל כלי הבית שלי – אחד מהם עלול בכל רגע להרוג לי ילד. עוד בטרם קראתי מילה מהכתבה ניסיתי לדמיין מי מהם יבצע את מעשה הנבלה. נזכרתי שהאיי-רובוט באמת מסתובב כבר כמה ימים בצורה חשודה ליד החדר של הגדול, ושהכיסא המשרדי חורק בכעס בכל פעם שאחד הילדים משנה לו תנוחה. בלב פועם נכנסתי ללינק: “מחקר חדש ומפחיד גילה כי בשנים האחרונות נפגעו 17 אלף ילדים בארה”ב כתוצאה ממשחק עם חוטי ההפעלה של וילונות ותריסים”.

לקחתי נשימה עמוקה ושחררתי את המיקסר מלפיתת החנק. תודה לאל. אין לי בבית חוטי הפעלה של וילונות ותריסים. ילדיי ניצלו, לפחות לעת עתה. מצד שני, יש לי דלתות. כעת נדרכתי שוב. לאחרונה דיווחה מועצת הבטיחות הלאומית של ארצות הברית שבשנה האחרונה נפצעו 44,676 ילדים מתחת לגיל 14 מדלתות. אכן, החיים הם סכנת נפשות.

 

סכנות הקיץ

להלן מקבץ סכנות המרחפות, לפי אתר וואלה!, מעל ראשי ילדינו בכל עת, אך בעיקר בחגים ובחופשות: סכנת הרעלה מחומרי ניקוי (כולם מנקים כל הזמן את האבק ומיץ האבטיח שטפטף על הרצפה); נפילות מחלונות פתוחים (כולם מאווררים את הבית); אגוזים (עם הבהרה מתבקשת לפסח: “אם המרקם של החרוסת חלק לגמרי ואין חשש לשברי אגוזים – מותר”); מדבירים (רעיל); שיפוצים (זהירות – כאן בונים!); כוויות (מהבישולים והטיגונים הבלתי פוסקים); טביעה בדליי מים ובגיגיות (!) וכמובן מהמרחב הציבורי כולו. גם בנסיעות וטיולים הסכנות רבות: “חשוב לתכנן בקפידה את הטיול ולבחור במסלול המתאים למשפחה ולילדים מבחינת תנאי השטח ומבחינת אורך המסלול והאקלים, ולהימנע מהתייבשויות, מכות חום, טביעה במאגרי מים ונפילה מצוקים”. בהחלט – חייבים להיערך בהתאם. חופשות בצימרים ומלונות הן בכלל הליכה על הקצה – בדקו הכול לפני שאתם מגיעים כדי שלא תצטרכו לתבוע אחר כך: “האם בצימר יש קומת גלריה? האם בבית המלון דלת חדר האמבטיה ננעלת באופן אוטומטי? האם ניתן לנעול את דלת היציאה למרפסת חדר האירוח?”.

 

חששו של הדוד סם

באמריקה, כצפוי, מתעקשים להוביל את המחנה. לאזהרות הרגילות מוסיפים שם גם הנחיות שיישומן ייאלץ אותנו ללמד את ילדינו לרחף – למשל, להיזהר מחול או ממשטחים כמו בטון ואספלט, כלומר לא ללכת לחוף הים ולא לשחק כדורסל בחופשה (אני מניח שהם מחריגים “דשא” רק כי ברור לכל שבין העלים הקוצניים נחבאים יצורים ארסיים, ואף הורה בדעה צלולה לא יאפשר לילדו לדרוך על המשטח הירקרק והמסוכן). נשמע כמו שיגעון אובססיבי, אבל מדובר ב”מומחים” בעלי שם המפרסמים את האזהרות במגזינים להורים, ששותים את דבריהם בצמא (אך לא ישירות מהצינור).

מומחה אחד כזה הוא ד”ר קארל נוימן (חבר ה-AAP, האקדמיה האמריקאית היוקרתית לרפואת ילדים), שממש דורש מכם לא ללכת לחוף הים – דבר שאנשים נוטים לעשות בקיץ. ד”ר נוימן מספר כי ילדים המשחקים בחול נוטים לחלות יותר מילדים שסתם הולכים על החול. כלומר, חפירה בחול מעלה את הסיכון לחלות, וכמו כן כיסוי הגוף בחול או כל פעולה אחרת שמערבת חול – למעט דריכה עדינה. חול זה רע. ממש חולירע. ללכת יחפים? רחמנא ליצלן. אוי לאוזניים שכך שומעות. אסור.

ההסבר היחיד שעולה בדעתי לאזהרות כה מופרכות הוא שכל האזהרות ההגיוניות כבר מוצו. מאחר ותעשיית הפחד לא יכולה לשקוט על שמריה, אנחנו נדרשים לאזהרות חדשות, וכדי לא ליצור שאננות, הן מוקצנות (ראו מעלה: חוטי הווילון הקטלניים). זה טוב למומחים המתראיינים, זה מצוין לאתרים (הפחד מקליק), זה נהדר להורים “מהירים” (המחפשים לחרדותיהם חומרי הזנה חדשים), וזה רע רק לילדים, שהוריהם המבוהלים הופכים להליקופטרים המרחפים ממעל, משגיחים על כל תנועה, מונעים מהם את תחושת העצמאות הנדרשת כדי לכונן את זהותם, את החוויות המעודדות התבגרות, שלא לומר כמעט כל פעילות שכיף ותענוג בצדה. הוצאת האוויר מבלון החרדות ההוריות היא משימה הכרחית, לא רק בעבור שלוותנו הנפשית כהורים, אלה בעיקר בעבור ההתפתחות התקנית של הילדים.

ילדי סוכר

ההורות האיטית יוצאת חוצץ נגד גישת ה’הפחדות בכל מחיר’. תרבות הפחד והגנת היתר, בה מתייחסים לילדים כאל עשויים מסוכר, או “סנואופלייקס” – פתיתי שלג עדינים, חסרי אינטליגנציה, תושייה וביטחון עצמי – חייבת להיעלם. ביכולתנו לטעת בילדינו אומץ, ביטחון ועמידות בפני שינויים, יכולת התמודדות עם בעיות שצצות תמיד, וכמובן שביכולתנו לאפשר להם ליהנות כמה שיותר ללא חששות ופחדים מיותרים. הדרך לעשות זאת היא לבטוח בהם ולהעניק להם עצמאות (המותאמת לגילם). קחו למשל את שבת בבוקר. יום יפה, אבל אנחנו מעוניינים להמשיך לישון. הילדים הקטנים, מנגד, שלאורך כל השבוע נאבקנו כדי להפריד בינם לבין המיטה בזמן, מתעוררים ביקיצה טבעית עם הנץ החמה. במקום להיאבק בתופעה על טבעית זאת אנחנו יכולים ללמד אותם להכין לעצמם ארוחת בוקר לבד. קערת קורנפלקס לילדים קטנים, טוסט עם גבינה לילדים מעט יותר גדולים, קפה חזק עם חצי כפית סוכר להורים שרוצים להישאר עוד קצת במיטה. לא רק שאנחנו זוכים למנוחה שלה אנו זקוקים – ילדינו חשים עצמאיים ומועילים. הם נהנים מתחושת הביטחון והעצמאות שהענקנו להם במעשה כה פשוט. הם אדונים לעצמם. עם ילדים יותר גדולים אין שום בעיה כי הם ישנים עד אחרי הצהריים.

בחופשים, אותם מסיימים הורים רבים עם פגיעות רב מערכתיות, מומלץ להניח לילדים לנפשם. נכון, בהתחלה אנחנו נשמע כמה פעמים את היללה קורעת הלב “משעמם לי”, אך ככל שיגבר השעמום ואנחנו ניוותר איתנים (כלומר, במיטה, ישנים), הילדים יבינו, מתוך הכרח, שהם מסוגלים לבדר את עצמם. הם יתחילו לייצר לעצם משימות, הרפתקאות, משחקים וחברויות חדשות. הדמיון שלהם יעשה את העבודה בצורה טובה יותר מכל אטרקציה אליה היינו נגררים איתם אם היינו נשברים כבר בהתחלה. השיטה הזו עובדת נהדר. חשוב רק לזכור לשבח אותם על העצמאות והיכולות שהם מגלים. אנחנו בכל זאת הורים שרוצים לטפח ילדים חזקים ובטוחים.

הורים רבים מצויים בחיפוש מתמיד אחר “עניין” עבור ילדיהם. אנחנו יכולים להפסיק לחפש. אם נעצור לרגע את המרדף הבלתי פוסק אחר תוכן חיצוני, אם נפסיק להאביס את הילדים במה שבדיוק כולם עושים, נוכל לאפשר להם לגלות בעצמם מה מעניין אותם, ואז לעודד אותם ולסייע בידם. בנוסף לכך, יש סיכוי לא קטן שהילדים שלנו בעצם מתעניינים במה שאנחנו עושים, בעבודה שלנו או בתחביבים החביבים שלנו. במקום להפריט את פעילויות הפנאי שלהם אנחנו יכולים לאחד אותן עם אלה שלנו. אנחנו אוהבים לרכב על אופניים? הם ישמחו לצאת אתנו למסע. אנחנו צלמים חובבים? נצא איתם לשמורת טבע לצלם בעלי חיים. ספורט עושה לנו את זה? נשחה ונרוץ איתם, נשחק כדורגל וכדורסל. אני, למשל, מוזיקאי, ובחופשים לימדתי את ילדיי לנגן. לאחר שגדלו התחלתי לעניין אותם גם בכתיבה וכעת שניים מהם כותבים קטעים קצרים (ביקורות על ספרי נוער לאתר “עשר פלוס” וקומיקס לעיתון המקומי “על הצפון”). גישה זו משחררת אותנו מתפקידנו כצוות הווי ובידור, ומאפשרת לנו ליהנות באמת מקיץ בלתי נשכח ומלא זיכרונות.

 

בשנים האחרונות אני מקדם בעמוד “הורות איטית” חופשת קיץ בלתי מתוכננת. במקום לו”ז ברור של עשייה, מפנים זמן רב לבטלה. במקום מתחמים סגורים עם אוריינטציה ברורה, שטחים פתוחים והזמנה להרפתקה. במקום הוראות הפעלה, משחק ספונטני ומנוחה. כדי שזה יקרה, אנחנו ההורים צריכים להיות מסוגלים לשחרר, לבטוח, לנתק את כבלי הפרנויה ולאפשר לילדים להיות ילדים. ראו זאת כאתגר לקיץ 2018: אל תהפכו אותו לחודשיים של פעילות בלתי פוסקת ומתישה, אלא לקיץ של חופש, (כמעט) ללא חוקים, כמעט ללא פעילות, שבו הילדים יכולים לשחק, ללכת לים, להתבטל ולעשות כרצונם. אל תכבלו אותם לפעילויות יזומות והורידו מהם את הפיקוח הצמוד. אם חינכתם אותם כראוי, תגלו שמדובר בהימור משתלם.

***

מניפסט ההורה הבטלן

לפניכם כמה עקרונות לבטלנות הורית, שנכונים לכל השנה ובמיוחד לחופש הגדול:

  1. אנחנו מתנגדים לקביעה כי הורות היא עבודה קשה
  2. אנו שואפים לעזוב את ילדינו לנפשם
  3. מה שאומר שגם הם יעזבו אותנו לנפשנו
  4. אנו מתנגדים לתרבות הצרכנית האלימה שפולשת לחיי ילדינו מהרגע שבו הם נולדים
  5. אנחנו מקריאים להם – או נותנים להם לקרוא – שירה וסיפורים נפלאים ללא מוסר השכל, תקינות פוליטית או הטפות לערכים
  6. אנחנו שותים אלכוהול ללא רגשות אשם
  7. אנחנו דוחים את השמרנות הפנימית
  8. אנו ממלאים את הבית במוזיקה, צחוקים ושטויות
  9. אנחנו לא מבזבזים כסף על חופשות משפחתיות ואירועים מיותרים
  10. אנחנו שוכבים במיטה ונחים ככל הניתן
  11. אנו מנסים לא להתערב – גם כן ככל הניתן
  12. אנחנו דוחפים אותם החוצה שישקו את הצמחים או ישחקו מונופול כדי שנוכל לנקות את הבית, בעיקר מתחת לתנור ולמקרר
  13. אנו משתדלים לעבוד כמה שפחות – בעיקר כאשר הילדים קטנים
  14. זמן חשוב יותר מכסף
  15. בלגן שמח עדיף על סדר מדכא
  16. בית הספר אינו הדבר הכי חשוב בחיים

 

רק כדי להיות ברור, יש כמובן הגבלות שאין להקל בהן ראש עם ילדים: למשל, שחייה בים או בבריכה, והתנהגות בכביש וליד מכוניות. אלה סכנות ממשיות – אבל זהו זה, פחות או יותר. ומה יהיה עם כל המומחים להורות שמפזרים חרדות שווא במסווה של עצות מועילות? הייתי ממליץ להם להיעלם בהרים, בטיול נפלא, בטבע שממנו ניתן ללמוד לא מעט, ולעשות זאת יחפים.

הכותב הוא מחבר הספר “הורות איטית”, אבא לשלושה ילדים, עיתונאי ומוזיקאי 

תנו לילד לעבוד: בעד או נגד עבודה בחופשה?

7 צעדים שיעזרו לנו לגדל בנים שמכבדים נשים