מאת ריקי ברוך.
שייך לקטגוריית אקטואליה

אנחנו רוצים לחשוב שאנחנו חיים בחברה מתקדמת, ושהשגנו שוויון בין המינים. אבל אם זה אכן המצב, למה בכל זאת כל כך קשה לנו לראות ילדה שמעדיפה לשחק כדורגל במקום לרקוד בלט?

כשהייתי ילדה, לפני חמישה עשורים וקצת, היה לנו במושב “מגרש” כדורגל מאולתר, שכל מה שהגדיר אותו כמגרש היו שני השערים שהוצבו משני צדדיו על אדמה שברבות המשחקים נדחסה והתקשתה למשטח. ב”טורניר” המקומי שיחקו מידי שבת בשעות אחר הצהרים המוקדמות קבוצת המבוגרים נגד הצעירים. מסביב, בצורה מאולתרת כמו במדורת השבט, התקבצו כל חברי וילדי המושב וצפו במשחק. אבא, שהיה כבר בעשור הרביעי לחייו, היה בין השחקנים המובילים, ואני נדחפתי תמיד קדימה, נעמדתי לפני כולם והתמכרתי לחוויה בציפייה שיבקיע גול.

איש לא הציע ואיש לא חשב באותם הימים שגם בנות יכולות להתרוצץ כך על המגרש. התפיסה הסטראוטיפית שכדורגל הוא משחק בנים לא עלתה בכלל כסוגיה למחשבה או התלבטות. היום כמה עשורים אחרי כשאחייניתי היא קפטן נבחרת הילדות מ.ס. קריית גת אלופות הדרום, עדיין קיימות בחלקים בחברה שלנו מחשבות מגדריות שכדורגל הוא לגברים בלבד, ונשים צריכות להתמקד בבלט.

השבוע, כשנדרשתי לסוגיית כדורגל הבנות טרם כתיבת שורות אלו, נקטתי שני צעדים מקדימים: לפני הכל ישבתי לשיחה מרתקת עם נגה בת אחותי בת ה-14 שהתחילה לשחק כדורגל כבר בכיתה ב’ וכיום היא משחקת בו זמנית בקבוצת הילדות שם היא מתפקדת כקפטן ובנבחרת הנערות שהוכתרו זה מכבר לאלופות ליגת הנערות לשנת 2017-2018.

שאלתי את נגה למה היא בחרה דווקא לשחק כדורגל. “אבא ואחותי הגדולה עמדו לצאת לצפות במשחק כדורגל ואני בקשתי להצטרף”, היא ענתה. “כשחזרנו הביתה כבר בקשתי לנסות. ההורים חפשו עבורי מסגרת וגם כשהיה רחוק ודרש נסיעות רבות אל מחוץ למושב, הפך הכדורגל עם השנים להרבה יותר מתחביב”.

מה אתם הייתם עושים

כדי לבחון טוב יותר את הלך הרוחות, העברתי ברשת החברתית סקר ששאל מה תהיה תגובת ההורים אם בתם תבקש לשחק כדורגל. עשרות רבות של משיבים מהרו להתייחס באהדה רבה לסוגיה, כשרובם ככולם מעידים שהיו עודדים ומברכים את הבת על הבחירה.

אחר כך חזרתי לנגה כדי לשאול אותה למה, בעצם, עדיין יש כל כך מעט קבוצות של כדורגל בנות. “זה נוגד סטראוטיפ!”, ענתה לי נחרצות. “אם אסתובב לצורך העניין עם מדי הקבוצה ברחוב, יסתכלו עלי אחרת מאשר יסתכלו על בן שיסתובב עם המדים לצדי”.

למרבה הצער סביר להניח שהיא צודקת. קשה לשנות את התפיסה החברתית בקרב חלקים מסוימים בחברה, וזה משפיע עובדתית על היחס לכדורגל נשים בהשוואה לגברים. נגה ציינה בפני שלפני זמן קצר התקיים גמר כדורגל נשים לשנת 2017-2018. קהל הצופים והרייטינג, כמו גם הסיקור בתקשורת, היו נמוכים עד לא משמעותיים לעומת גמר כדורגל גברים – שאז כל המדינה ידעה ועקבה.

שחקי אותה

ניסיתי להבין עד כמה זה כן/לא נורמטיבי כיום שבנות תשחקנה כדורגל. נזכרתי בסרט “שחקי אותה כמו בקהאם” המביא את ספורה של נערה ממוצא הודי המעריצה את הכדורגלן דייוויד בקהאם וחולמת לשחק כדורגל מקצועי. בניגוד להסכמת הוריה מצטרפת הנערה לקבוצה ואף מעפילה לגמר במסגרתה ומנצחת. בהשוואה אליה יש גם את סיפורו של בילי אליוט שרצה לרקוד בלט בשעה שאביו החליט שהוא יהיה כמתאגרף שיגשים עבורו את אהבתו לאגרוף, אלא שבילי על אף התנגדותם הנחרצת של אחיו ואביו הגשים את חלומו והופך לרקדן בלט מוכשר.

לא ויתרתי וגלשתי לאתר מדד המגדר- אי שוויון מגדרי בישראל  ובחנתי את פערי הנתונים בתחומים השונים. ככל שהעמקתי בלט אי-השוויון המגדרי שביסס את ההוכחה לתפיסה הרווחת הבאה לידי ביטוי בתחומי חיים רבים בחברה וגם בספורט. כדורגל בנות הוא מראה המוכיחה שלמרות כל המודעות והקדמה, עדיין קיים פער בתפיסה הסטראוטיפית כלפי תדמיתן ויכולותיהן של בנות/נערות/נשים. אם כך, מה עוד צריך לקרות בחברה שלנו כדי שגם נשים תקבלנה את יכולת הבחירה כגברים?