מאת שרה פון שוורצה.
שייך לקטגוריית השלמות שלך היא הפלוס שלי!, משפחה פלוס

 

לשרה פון שוורצה (“סרוגים”, “זגורי אימפרייה”), מחזאית, שחקנית בתיאטרון ובטלוויזיה ואמא לשלוש בנות, “יש אישו עם משקל”. לכן היא כה מעוררת השראה בדרך החשיבה ובאופן שבו בחרה לגדל את בנותיה

 

העניין האישי שלי עם משקל ודימוי גוף התחיל בגיל צעיר מאוד. בהיותי ילדה עברתי פגיעה מינית, ועד היום אינני יכולה לחשוב על עצמי כאישה יפה. הגוף שלי, בתחושה האינסטינקטיבית, היה האויב שלי, כי הוא זה שגרם מנקודת המבט שלי כילדה למשבר שחוויתי כתוצאה מהמעשה. אולי זהו מנגנון הגנה, אולי לא, אבל זה מה שהרגשתי. הגוף כוסה בבגדים גדולים, ובהמשך גם רופד באוכל. בחיי הבוגרים נכנס הפרמטר של היותי שחקנית לצד פרמטרים נוספים, ומהמקום הזה של מוּדעוּת עצמית לכך ש'”יש לי אישיו עם משקל”, עשיתי בחירות לא רק כאישה אלא גם כאמא (ראו מסגרת).

מסרים לדור הבא

3 אבני יסוד בגידול בנותיי

1.      משקל – לא מתערבת 

אני לא מבינה בזה ו”יש לי אישו עם משקל”, ולכן כאמא בחרתי שלא להתערב ובטח שלא להעיר לבנותיי על הנושא. כמי שגדלה בבית ייקי, שבו לא מדברים על כסף ועל יופי, היה לי ברור שכל אחת מבנותיי תשמע כל יום שהיא הכי יפה והכי מדהימה כפי שהיא. התזונה היא נגזרת של מה שאני מכניסה הביתה (בעיקר מטעמי בריאות), אך אני לא נכנסת לוויכוחים של כמה ומתי.

 

2.     ביגוד – רק ברמה של “חם” או “קר”

היד שלי מכוונת מתי ללבוש סוודר כי קר ומתי ללבוש קצר כי חם. מעבר לכך, הביגוד הוא הבחירה שלהן בכל מובן. ובעניין הזה עמדתי במבחנים לא מעטים. מעולם לא השתמשתי בביטויים כמו “מכוער”, פשוט נתתי להן להיות, ולשמחתי הן צמחו לשלוש נערות בעלות טעם אישי ייחודי.

 

3.     תזונה בריאה בבית 

כאמא אני נושאת באחריות על מה שאני מכניסה הביתה, כי זו מבחינתי אמירה. אבל במסעדות כמובן אין הגבלה. שתייה ממותקת לא שותים אצלי בבית, רק בחוץ, אבל לעולם אני לא מגבילה כמויות או זמני אכילה. היום בנותיי נגעלות מהטעם של קולה, המשקה המועדף עליהן הוא מים, והן אוכלות רק אוכל טרי.

עם ובלי קשר לחוויה האישית שלי, כמו לנשים וגברים רבים בעולם המודרני גם לי יש סוג של הפרעת אכילה. לא הפרעה קיצונית, אבל כזו שאני מאמינה שכמעט כל אדם בעולם המערבי חי איתה – במידה כזו או אחרת. אולם אני מאמינה שלפני הכול, עלינו לזכור שאנו חיים בחלק של העולם שבו יש ברשתנו מזון רב יותר ממה שאנו צריכים. כלומר, ה”בעיה” מגיעה ממקום של עודף. לכן לדעתי מוטב שלא נסתכל על עצמנו כ”קרבן”, אלא נדגיש את הבחירה שנמצאת בידינו. מנקודת מבט כזו רצוי ונכון יותר לפעול. ומנקודת המבט הזו, של בחירה ועודף, אני מוכנה לדון במשקלי.

מאז הלידות שלי עליתי במשקל, ובשל היותי שחקנית כל עניין המשקל תופס נפח גדול יחסית. מדי ערב, כשאני עולה על הבמה, אני בהכרח מודעת לעצמי ולמראה החיצוני שלי. יש בכך רווח מסוים, אולם מצד שני אני עלולה ליפול למקום. של ביקורת עצמית בקלות רבה. אחרי הכול, המקצוע שלי מחייב אותי לעמוד בקריטריונים מסוימים של משקל “תקין”: כך למשל בתקופות שבהן משקל גופי היה גבוה יותר מאשר היום, על הבמה נראיתי מבוגרת יותר מגילי (יש טענה שמשקל עשוי לבגר על הבמה ובמסך), או שלא התאמתי לתפיסות מגבילות על איך צריכה להיראות דמות מצליחה או סקסית. מהי אם כן האמת? האם עליי להיכנע לתכתיבי החברה או המקצוע? התשובה היא כי אין אמת אחת.

?????????

בלי מסרים כפולים

למעשה, השאלה שעליי לשאול היא עד כמה עניין המשקל מפריע לי? האם הוא מפריע לי במידה כזו שארצה לשנות אותו ואפעל לשם כך? אבל יש כאן גם הנחת יסוד: אני מאמינה שאדם צריך להרגיש בנוח עם עצמו כפי שהוא באותו רגע. אין שום טעם לבזבז את זמן ההווה במחשבות על מה שאוכל להיות אם ארזה, אם אעשה ניתוח פלסטי או בוטוקס, או אם אעשה כל שינוי אחר. אדם צריך לשאוף להרגיש הכי שלם שאפשר בכל רגע נתון, בלי קשר לשינויים שאליו הוא שואף.

אבל זה עד לא הכול. לצד כל מה שאמרתי, אני מרשה לעצמי להיות קצת לא פוליטיקלי קורקט ולהתייחס למסר הכפול שאנחנו לפעמים מעבירים: אני לא ‘קונה’ את זה שאנשים יכולים להיות מרוצים ושלמים עם עצמם אם הם בעודף משקל גדול (ואני מדברת כרגע על עודף משקל מסיבי).אני לא מאמינה שמי שנמצא בעודף משקל של ממש רוצה להישאר שם, בין היתר מסיבות בריאותיות. יש הבדל בין להרגיש שלם לבין להרגיש מושלם, ובעיניי יש משהו שגוי בתפיסה שאנחנו מושלמים כפי שאנחנו. והרי איך נשאף להצליח ולהתקדם אם לא נרצה לשנות בעצמנו דבר?

שינוי המשקל לא צריך להיתפס באופן שונה מכל שינוי אחר בחיים. רוב האנשים מרגישים שהם אינם במיטבם כשהם חיים בעודף משקל, אבל הם ירגישו כך גם אם הם עובדים וחיים באופן שונה ממה שהם חלמו וייחלו לו. את הפער הזה בין הרצוי והמצוי אני ממליצה לשים בצד, ולהתמקד בכך שנרגיש נוח עם עצמנו ככל הניתן ובכל זמן נתון. הלחץ הנלווה לרצון להיות במשקל שונה, בעבודה אחרת או בייעוד מסוים הוא מיותר, ועלינו לעשות מאמץ לבטלו.

ילד צריך לדעת שהוא חגיגה

כל ילד צריך לדעת שהוא מיוחד במינו, שהוא חגיגה! בסופו של יום, ילדים – ובטח שבני נוער – מקשיבים פחות למה שאנחנו אומרים מאשר מגיבים למה שאנחנו עושים.

אמא, אם את מאושרת, את אוכלת מתוך אהבת אוכל ולא מתוך שנאה עצמית, עובדת מתוך אהבה, ומתמודדת עם החיים מתוך חדוות חיים. את כל אלה הילדים מרגישים, וזהו המסר האמיתי שעובר אליהם.

קל יותר לראות אדם המתמודד באופן חיובי עם קושי בחיים (בין אם הקושי הוא משקל הגוף או כל קושי אחר), מתוך הפנמה של חוויות שצבר ומתוך מקום של התמודדות וחיפוש דרך משמעותית, מאשר מתוך מקום של שנאה עצמית. אלו הם המסרים שנרצה להעביר הלאה, ומכאן כמובן גם עולה המסר שהכול – אם הוא מספיק חשוב לך.

רומי סגל רק בת 17, אבל כולנו חייבים להקשיב לה