מאת מאיה טל.
שייך לקטגוריית אקטואליה, בצפר, חברה

girl cut. shutterstock  

אנשי מקצוע העובדים עם נוער מדווחים: בנות עשרה פוצעות ושורטות את גופן בחלקים שונים בגוף, פעם אחר פעם. כדי להסתיר את הצלקות הן לובשות בגדים ארוכים גם בימים חמים. לפגיעה העצמית סיבות שונות: החל מדחייה חברתית וכלה בזעקה לעזרה. כך הפכה תופעה בשוליים לתופעה נפוצה, ומה הקשר לוואטסאפ?

 

בחודשים האחרונים היועצות החינוכיות ומנחות קבוצות של נערות מוטרדות בעיקר מתופעה מצמררת אחת: ילדות בגיל העשרה פוצעות את עצמן, פעם אחר פעם, באמצעות כלי חד ומכאיב ומותירות צלקות עמוקות במקומות שונים בגופן. רבות מהן מבצעות חתכים במפרקי כפות הידיים, אבל גם הירכיים והבטן אינם יוצאים ללא פגע.
הנערות האלה לא המציאו את הגלגל. פגיעה עצמית באמצעות חתכים בגוף התרחשה גם לפני עשור ויותר, אך תמיד היה מדובר במקרים בודדים – בתופעה בשוליים. בדרך כלל היו אלה נערות המבקשות לאותת על מצוקה קשה או מאיימות להתאבד. כיום כבר מדברים על תופעה חברתית שרק הולכת וגוברת, מעין עניין אפנתי שמוצמד לו הכינוי המקובל “טרנד”. “נערות רבות שחותכות את עצמן נחשבות כ’פריקיות’ או ‘גוטיות’ – כלומר כאלו שלובשות רק שחור. לפעמים הן גם מאזינות למוזיקת ראפ, גוזרות את הפוני באלכסון וממלאות את הגוף בפירסינג!”, מתארת שרון אדלר, מנחת קבוצות בני נוער, מטפלת באמנות ומדריכת הורים. “אבל לא רק אלו חותכות את עצמן. בעבודתי אני נתקלת יותר ויותר גם בנערות נורמטיביות ואינטליגנטיות מאוד שמתקשות להסביר מה גורם להן לעשות זאת. הסיבות לכך יכולות להיות רגשיות ואחרות”.

מה קורה ברשת?

“אלפי ‘שורטות’, ההורים אשמים”

ד”ר תמיר לאון, אנתרופולוג יישומי, חוקר תרבות צעירה במכון “אתוס”, מייחס את הנסיבות לתופעה שבה נערות שורטות את עצמן גם לצד הוויזואלי של העידן שבו אנו חיים – בעיקר ברשת. “יש קבוצות ווטסאפ של ‘שורטות’, בעיקר נערות אבל גם נערים, המונות אלפי משתתפים”, הוא מתאר. “התופעה הזו היא גם חלק מהצורך של בני הנוער להגדיר למי הם משתייכים. זה כמו שפעם היו אומרים ‘אני בדיכי’. אולם תופעה חמורה כזו מחייבת, כמובן, בדיקה.
את האשמה מפנה ד”ר לאון בעיקר להורים. “בני הנוער היום מדברים פחות ופחות עם ההורים ולכן מרגישים בודדים יותר. ההורים מצדם משדרים אדישות. גם החברויות של היום השתנו, אין חברויות כמו שהיו בעבר”. אחרי ההורים, בשרשרת האשמה, ניצבת המדיה. לדברי ד”ר לאון, “הסטנדרטים הגבוהים שהתקשורת מציבה לנערות, בייחוד בכל הנוגע למראה החיצוני, גורמים להן להרגיש מצוקה. מעבר לכך, תופעות שהיו קיימות גם בעבר אך רק בשוליים – עוברות למרכז. תופעות קיצוניות כמו פדופיליה מקבלות פתאום תמיכה ברשת”.
ד”ר לאון מאמין שהתגברות התופעה של נערות החותכות את עצמן באה למעשה כדי לזעוק לעבר ההורים ולהעיר אותם מתרדמת. “ההורים היום בעבודה שאינה נגמרת, עסוקים בעצמם ואין להם כוח. במקום לחנך את הילדים הם מנהלים אותם. לכן בני הנוער צועקים בקול רם יותר ויותר. הם חשים בדידות גדולה מאוד, וכל מה שנשאר להם זה ההורים. ילד זקוק להורים שלו!”
יש פה פרדוקס, כי בני הנוער בעצם מתרחקים מההורים ומנסים להסתיר מהם את העניין של השריטות.
“הם מסתירים רק ב’כאילו’, הרי במוקדם או במאוחר ההורים מגלים. כשהם יוצאים מהאדישות. דיברתי עם ילדה ששורטת את עצמה בכל מיני מקומות בגוף כבר מעל שנתיים, וההורים שלה בכלל לא שמו לב. את יודעת מה זה אומר? זה אומר שלהורים שלה לא יצא ללכת לבלות איתה יחד בים או בבריכה כבר שנתיים”!

למה הן מכאיבות לעצמן?

לדברי אדלר, על אף שהעניין הפך לסוג של “טרנד” רוב הנערות שחותכות או שורטות את עצמן  מסתירות את העובדה הזו מסביבתן הקרובה. “נערה פקחית ויפהפייה מאחת מקבוצות המתבגרים שאני מנחה באזור המרכז, ניגשה אלי בתום הפגישה האחרונה ואמרה לי בעיניים דומעות שהיא חייבת לדבר איתי”, מספר אדלר. “היא דיברה בקצב מהיר, כאילו חששה שתתחרט על שהחליטה לספר.’אני חותכת את עצמי. בעצם כבר לא’, אמרה לי. התבוננתי בה, מופתעת ומבוהלת בו זמנית, והיא המשיכה: ‘עשיתי את זה פעם אחת והפסקתי. אבל אחר כך עוד פעם אחת. אני מפחדת שאעשה את זה שוב, אני משתדלת שלא’. מכיוון שאני מכירה אותה היטב הרשיתי לעצמי לשאול את השאלה הטפשית: “למה?”. כאילו יש תשובה הגיונית, כאילו לא ברור לי שכואב לה והיא פועלת מתוך תחושת חוסר אונים, כאילו איני מבחינה בזעקה שהיא משמיעה כל כך הרבה זמן – בשקט, בלי קול”.
הילדה הזו, רק בת 15, היא ילדה רגישה מאוד לדברי אדלר. “זו ילדה-נערה שתמיד דואגת לכולם, מתחשבת בכולם, מלאת אמפתיה, ונוטה להתייחס לעצמה כמי שהכי פחות חשובה ביחס לשאר בנות הקבוצה. השאלה ‘למה את חותכת את עצמך’? באמת אינה רלוונטית, ולכן התחלתי להיפגש עמה לשיחות פרטיות אחת על אחת.
“לפחות לגביה אני יכולה לדעת שהסוף יהיה טוב”, אומרת אדלר. “שנוכל לעבור תהליך שבו היא תלמד כי ניתן לצעוק החוצה במקום לחתוך את עצמך. אני יודעת שהיא תלמד לכעוס, לקחת לעצמה את המקום שלה, להיראות. אני יכולה גם לקוות שהפצעים יגלידו בלי להותיר צלקות. אבל יש הרבה בנות אחרות שעלולות להעמיק את הצלקות, לשקוע במצוקה – ואף אחד לא יראה ולא יידע. לפעמים זה אפילו עלול להיות מאוחר מדי”.
מה יכולות להיות הסיבות לכך שנערה תכאיב לעצמה ואף תחזור על האקט הזה שוב ושוב?
“לביצוע החתכים בגוף יש סיבות רבות, שהבולטת ביניהן היא הפנמת כעסים. אבל יכולות להיות גם סיבות אחרות: הצורך להקל על כאב נפשי חזק, ואפילו תחושה של ‘אני כבר לא מרגישה שום דבר’. המעשה יכול לנבוע מהצפה רגשית, לבטא תסכול עז, לנבוע מרצון לחוש סוג של שליטה על עצמי, ולפעמים גם כדי להשיג תשומת לב מהסביבה”.
יש פרופיל אופייני לנערות הבוחרות לחתוך את עצמן באופן אובססיבי?
“אם הייתי צריכה לתאר את רוב הנערות שפגשתי ועשו זאת, הייתי אומרת שהן אינטליגנטיות, רגישות, בעלות עולם פנימי עשיר וסבוך וקושי ביכולת לווסת רגשות. כמו כן, ניתן להעריך שבנערה כזו טמונה מידה מסוימת של תוקפנות, שהיא מתקשה לקבל ולכן מפנה כלפי עצמה”.
לדברי אדלר, מחקרים אחרונים מדברים על שיעור של כ-15 אחוז מבני הנוער בחברה המערבית הנוטים לפגוע בעצמם פגיעה פיזית. “תופעת החיתוך אצל נערות מתחילה סביב גילאי 13-12, כשהן מקבלות את המחזור החודשי, היות שתקופה זו מאופיינת במצבי רוח משתנים ובקשר מורכב עם האם – לצד שינויים פיזיולוגיים שיכולים להעיק על הנערה או לגרום לה לחרדה. כל אלה מקצינים התנהגויות ורגשות אצל נערות”.
מדוע התופעה שכיחה יותר בקרב בנות מאשר בקרב בנים?
הרבה פעמים נערות שפוגעות בעצמן מתקשות לבטא במילים כעס או רגשות שליליים אחרים. לימדו אותן להיות עדינות וטובות כלפי חוץ, ואת המתח שהן צוברות בתוך הגוף עקב רגשות מוחזקים הן פורקות על גופן דרך החתכים. ברגע של הפגיעה העצמית הנערות מרגישות הקלה, אולם לאחר מכן מגיעה תחושת בושה שמובילה שוב לכעס עצמי, וחוזר חלילה”.
איך הן מבצעות את הפציעה?
“יש להן שיטות שונות. הנפוצה ביותר היא חתכים באמצעות סכין או מספריים או זכוכית שבורה, ובמקרים ‘קלים’ יותר הנערות פשוט שורטות עצמן בציפורניים”.

“בגדים ארוכים בקיץ”

“לתופעת ה’חותכות’ התוודעתי לראשונה בסוף שנה שעברה, כשתלמידות שכבת ח’ המשיכו להגיע לבית הספר כשהן לבושות בחולצות ארוכות על אף הקיץ החם”, מתארת בפניי יועצת חינוכית ותיקה מחטיבת ביניים באזור המרכז, המבקשת להישאר בעילום שם. “כשהמחנכות ואני ניסינו להבין את פשר התופעה המוזרה החלו לצוץ סיפורים. לאורך השנה האחרונה צוות בית הספר כבר היה מודע היטב לעניין, וקיבלנו את הרושם שמעגל הבנות העוסקות בכך רק הולך וגדל”.
לדברי היועצת החינוכית, בבית הספר שבו היא עובדת התופעה החלה בגדר “סוד”, אך כיום הבנות פחות ופחות מנסות להסתיר זאת. “יש אצלנו בנות שלא רק מדברות על כך, אלא אף מתגאות בכך, כיוון שלתפיסתן ככל שחותכים חזק או עמוק יותר כך מעידים על כאב נפשי רב יותר או על אהבה גדולה ואמיתית יותר”.
מה לדעתך מוביל לכך שהתופעה הזו מרימה ראש בקרב נערות בארץ דווקא לאחרונה?
“לדעתי, התופעה הזו התחילה בכלל בעקבות המעריצות של הזמר ג’סטין ביבר. ה’חותכות’ הראשונות הפגינו את הערצתן לזמר, ככל שהוא הלך והסתבך בפרשיות שונות, על ידי כך שהן חרטו את שמו על בשרן. היום כבר לא ניתן לומר שרק ‘ביבריסטיות’ עושות את זה. כיום ה’חתכים’ כבר חוצים גבולות ואינם מבחינים בין נערות כאלה לאחרות”.
כיועצת חינוכית, איך את מציעה להורים ולצוות החינוכי בבתי הספר להתמודד עם התופעה?
“הדבר החשוב ביותר הוא להיות מעורב בחיי המתבגרת. אף שבדרך כלל מתבגרות מתייחסות אלינו ההורים כאל זקנים שלא מסוגלים להבין מה עובר עליהן, אנחנו חייבים לנסות לשמור על ערוץ פתוח איתן ולתת להן את התחושה שאנחנו שם בשבילן. כמו כן חשוב להיות ערים לשינויים שחלים בהן, כמו למשל הסתגרות מוגברת או כאמור לבוש ארוך בימים חמים. ייתכן גם שינוי בסגנון הדיבור, שיבוא לידי ביטוי באמירות דיכאוניות או באדישות. העיקר הוא שאנחנו המבוגרים לא נפסיק ‘לחפור’ ולא נחשוש מכך – עלינו לדבר, לדבר ולדבר. ולשאול, לשאול ולשאול.
“דבר חשוב נוסף הוא לשמור על ערוץ תקשורת פתוח גם מול בית הספר – המחנכת והיועצת. כולנו רוצים בטובת הילד, ולכן אין מקום לשמור על סודיות, אלא יש לדווח, להתייעץ ולהציף בעיות שמתחת לפני השטח. כמובן שגם הצוות החינוכי בבית הספר חייב להפגין רגישות ולהיות ער לכל שינוי שחל בתלמיד, כמו גם למקרי התעללות או דחייה, ולטפל בהם באופן נחרץ ומיידי”.

“כמו הרעבה עצמית”

אדלר מוצאת דמיון רב בין תופעת החתכים בעור לבין תופעת האנורקסיה. “בגלל ההקבלה בין השתיים יש כאלה שקוראים לתופעה הזו ‘האנורקסיה החדשה’. בשתי התופעות הללו יש פגיעה בעצמך – באנורקסיה באמצעות הרעבה עצמית, ובחתכים באמצעות פציעה עצמית. בשני המקרים יש צורך בשליטה, כיוון שהנערה לכאורה שולטת על עצמה באמצעות היכולת לקבוע כמה אוכל היא תכניס לגוף או מתי ועד כמה היא תחתוך את עצמה. היא בוחרת את מידת הכאב והנזק, הוא לא נגרם לה על ידי אדם אחר”. מאפיין מקביל נוסף שאדלר מציינת נוגע להתמודדות של בני הנוער עם התופעות הללו ברשת האינטרנט. “ישנם בלוגים, שיתופים בפייסבוק לסטטוסים וסלפיז (תיעוד באמצעות צילום עצמי), קבוצות תמיכה – חלק מהן בעד גרימת הפגיעה העצמית וחלק יוצאות נגדה. וישנם כמובן סרטונים ביוטיוב, שעלולים לתרום להתפשטות ולהתחזקות התופעה” (ראו מסגרת).

אנורקסיה: איך ניתן לזהות את המחלה כבר בראשיתה ומתי נחוץ אשפוז?

אינטרנט: הכירו את הבלוגים המרתקים של בני העשרה בישראל 

דימוי הגוף: המראה החיצוני מעסיק את בני הנוער יותר מכל דבר אחר