מאת דפני אסף.
שייך לקטגוריית בלוג אורח

 

לרגל הצעדה למניעת אובדנות בת”א, אמא לנערה שהתאבדה מגוללת את סיפורה ומשתפת הורים למתבגרים בתובנות שלה מהמקרה. “תסמכו על האינטואיציה שלכם”, היא אומרת, “היו שם לגמרי בשביל הילדים. גם אם צריך לעזוב לזמן מה את העבודה או לדחות את התואר השני או השלישי”

 

לפני כשש וחצי שנים, ב-14 בינואר 2007, בהיותה כבת 18 וחצי, חיילת בתחילת השירות הצבאי, בתי דורון שמה קץ לחייה. זה היה יום ראשון בשבוע והיום שבו הייתה אמורה להיפגש עם ועדה רפואית לשם הורדת פרופיל. ההחלטה לעזוב את הטירונות הקרבית שבה שירתה ולעבור לבסיס אחר הייתה עבורה לא פשוטה בכלל, ולכן התפלאתי שהיא לא יוצרת איתי קשר במהלך היום. כשחזרתי הביתה מיום העבודה בקיבוץ שבו אנו גרים, הרמתי את הטלפון בבית ושמעתי במזכירה האלקטרונית הודעה מידיד קרוב של דורון – בה הוא מדווח על מסרון שקיבל ממנה. בהודעה הוא סיפר כי דורון כתבה לו במסרון: “השארתי לך צוואה…אני סומכת עליך שתבצע אותה”. באותו רגע הרגשתי את כל הדם שלי מתנקז מהראש ומתפנה למטה עד לרגליים, וכמו נשפך החוצה לרצפה. היה לי ברור, על אף שטרם קיבלנו הודעה רשמית, שבתי השתתקה לעד. קראתי לבעלי ירון ולאח הגדול עמרי, ושלושתנו התחלנו במסע טלפוני כדי לנסות לקבל תשובות. מכל מקום קיבלנו תשובות מגומגמות, והבנו שאין לנו אלא לחכות לקצין העיר. על אף שהתכוננו לבואו, כניסתו הלמה בנו. נותרנו הלומי יגון וצער.
כבר בימים הראשונים לאחר מותה, אחת התחושות החזקות שלי הייתה שדורון צריכה להיות המתאבדת האחרונה, ושיש לי חובה מוסרית לנסות להציל נערים אובדניים ולעזור להוריהם – כדי שלא יחוו את הסבל שחווה משפחתי.

 

כתובות לסיוע

הורים למתבגר הסובל ממצוקה נפשית?, חוששים מהאפשרות שהילד רוצה להתאבד? אל תהססו לפנות לכתובות הבאות:

ער”ן – עזרה ראשונה נפשית בטלפון: 1201

סה”ר – סיוע והקשבה ברשת

“לקרוא לילד בשמו”: מותר וצריך לדבר על זה

כדי להבין טוב יותר את התופעה הכואבת הזו, כדי ללמוד כיצד להימנע ממנה ולמנוע אותה, נפגשתי עם אנשי מקצוע רבים והשתתפתי בכנסים של עמותת “בשביל החיים” –  העמותה לתמיכה במשפחות שיקיריהן התאבדו ולמניעת התאבדויות. כשנחשפתי לַמספרים הזדעזעתי ממש: כ-500 בני אדם מתאבדים מדי שנה, מתוכם כרבע בני נוער. מעבר לכך, ישנו מספר עצום של ניסיונות התאבדות, המגיעים לחדרי מיון וחלקם נגמרים בנכות לכל החיים.
בד בבד, ולמעשה כבר במהלך השבעה על דורון, החלו להגיע אלי בני נוער אובדניים או הוריהם. לימים שאלתי חברה טובה שלי, פסיכולוגית, איך היא מסבירה זאת? איך ידעו אותן משפחות שזקוקות לעזרה לבוא אלי עוד בטרם ידעתי בעצמי שאני יכולה לעזור? היא הזכירה לי שבמודעת האבל בקיבוצנו לא כתבנו ‘דורון אסף הלכה לעולמה בנסיבות טראגיות’, אלא ‘בתנו דורון אסף התאבדה’. השימוש במונח המפורש – ‘התאבדה’ –  נתן כנראה אור ירוק לאנשים לגשת אלי ולפתוח את ליבם, שהיה חתום עד אז בכל הנוגע לרצונם או לרצון של ילדם להתאבד. מישהו שם על השולחן ביטוי ברור ונטול הסתרות. הצהרה (שאז הייתה אצלי לא מודעת) על כך שלמעשה ‘מותר וצריך לדבר על זה’. לימים הבנתי עד כמה חשוב לדבר בפתיחות על התאבדות, כדי לאפשר לנער האובדני ולהוריו להיכנס למערכת הצלה. היום אני אומרת חד וחלק: אם אין דיבור, אין הצלה!
גם אני הייתי במקום הזה, לא ידעתי לדבר עם בתי על המחשבות האובדניות שלה, שלא התחילו בצבא אלא עוד קודם לכן, משום שפחדתי. הייתי חסרת אונים – במקום שבו צריך הרבה חוזק ותקווה. באינטואיציה שלי חשתי את בתי כאובדנית, אך לא ידעתי לאן להוביל את האינטואיציה הזו.
אחת העצות הטובות ביותר שאני יודעת לתת היום להורים ולצוותים שעובדים עם נוער היא: לכו עם האינטואיציה שלכם. אם שאלתם את עצמכם האם הנער אובדני, קרוב לוודאי שהוא כבר שאל זאת את עצמו, ולכן עליכם לדבר עמו במילים ברורות על הכוונות שלו. הוא את השיח הזה כבר עושה עם עצמו, קרוב לוודאי שגם עם חבריו, ומאוד יקל עליו הדיבור הלא עוקף. אל תחששו שמא תכניסו לו רעיונות לראש אם הוא לא במקום הזה. אנשים לא נכנסים לדיכאון משום ששאלו אותם אם הם מדוכאים.
פתיחוּת ומודעוּת הכרחיים כאן, וישנם גורמי סיכון שהורים למתבגרים חייבים להכיר. זה יעזור לנו לדעת איזה ילד יש לנו, ובאילו נקודות בחייו אנחנו צריכים להיות ערים, קשובים ומגויסים.

קבוצת סיכון: הנערים הרגישים והמצוינים

הרבה יותר מאוחר גיליתי שבתי השתייכה לקבוצה גדולה מקרב הנערים האובדניים, הנושאים מאפיינים דומים מאוד. זו קבוצת המצוינים, הרגישים מאוד (או מדי), ברוכי הכישרונות – אלו שנדמה לנו שהם אהובים ומוקפים בחברים, אך בתוך תוכם הם חשים בדידות ועקב רגישות היתר שלהם כל עוולות העולם מונחים על כתפיהם. והם סובלים. עלינו כמבוגרים לראות אותם, להיות איתם ולתת להם כמה שיותר חיזוקים, מכיוון שברוב המקרים הם חשים לא נראים ולא מובנים. איך עושים את זה כשנדמה שאנחנו קורסים תחת ים המטלות שהגיל והמצב, שלנו ושלהם, מציבים בפנינו? אני אומרת: קשה, אבל אפשרי!
קודם כל חשוב להתכוונן אל המקום הזה ברמת ההצהרה. לדוגמה, בצה”ל הפעילו בשנים האחרונות תוכנית למניעת התאבדויות עם תוצאות מרשימות ביותר. לפני שהם נכנסו לתוכנית, עמדה על שולחנם של גורמי בריאות הנפש הצה”ליים הצהרה ברורה: הולכים לטפל בנושא. זו גם אמירה מוסרית-ערכית וגם חלק מהעיקרון ‘לא לכסות לעצמנו את העיניים כשקשה לעמוד במטלה’. כשאין הצהרה הדברים יכולים להתמוסס, ואילו הצהרה מכוונת אותנו לשלב הבא של הלמידה והעשייה. זה דבר שנכון לעשותו בכל מערכת, כמו גם במערכת המשפחתית שבה שני ההורים (גם אם לא חיים יחד) נכנסים למערכה.
במקרה של נער אובדני, צריך להבין ולהפנים שמדובר בהצלת חיים. אין זמן מיותר ונדרש לעשות הכול. המשימה העיקרית של שני ההורים בעת כזו היא להיות לגמרי עם הנער ובשבילו. גם אם צריך לפעמים לעזוב לזמן מה את מקום העבודה, לדחות את התואר השני או השלישי, לוותר על נסיעה חשובה לחו”ל וכו’. הנער צריך להרגיש שהוויתור גדול, אמיתי ונעשה בשבילו.
האמירה שלי להורים היא אינה מתפשרת: בואו תיכנסו עכשיו לשבעה ותצאו ממנה עם ילד חי! הרי אם הוא יעשה את המעשה – העבודה, הלימודים והנסיעות כבר לא יעניינו אתכם ממילא. אז בואו תוותרו עליהם כבר עכשיו ותרוויחו את מה שאני לא הצלחתי להרוויח מכיוון שלא פעלתי נכון.
אכן, צריך להביא בחשבון שיהיו כאלו שיתעקשו עד יום מותם (ויצטרכו להיאבק בנטיות האובדניות שלהם), גם במשפחות משקיעות, מסורות וטובות. אבל התפקיד שלנו כהורים הוא לעשות הכול כדי למנוע, מכיוון שברוב המקרים זה בהחלט אפשרי.

מחר, יום ה’, 6.6.13, תיערך בתל אביב צעדה ייחודית של עמותת “בשביל החיים” להעלאת נושא האובדנות לסדר היום הציבורי. הצעדה תתקיים בשעות החשיכה ובדממה (החל מ-19:30, יציאה מהספורטק), וזאת על מנת לסמל את החושך, תחושת הבדידות וחוסר התקווה של המתאבדים. לפרטים נוספים על הצעדה

 לעמוד הזיכרון של דורון אסף באתר של מעגן מיכאל