מאת מלי בן סימון.
שייך לקטגוריית בחדשות

 

קשה להתאושש מהרצח שאירע בבית הספר בקונטיקט. הנרצחים היו ברובם ילדים רכים, שנטבחו למוות על ידי נער צעיר – הנראה בעצמו כמו ילד. אסף רום, דוקטור לפסיכולוגיה קלינית שעבד עם בני נוער בסיכון בארה”ב, מנסה לתאר לנו מה התחולל בנפש של הרוצח הצעיר

 

 הרצח המזעזע שאירע בניוטאון בקונטיקט, ארה”ב, בסוף השבוע האחרון משאיר אחריו אבל כבד לצד שאלות קשות. אדם לנזה, צעיר בן 20 קם יום בהיר, לוקח כלי נשק, יורה באמו וממשיך למסע הרג בבית הספר שבו היא מלמדת – שם הוא רוצח 20 ילדים ושישה מבוגרים ואז יורה בעצמו. כבר למחרת פרסמה משטרת אוקלהומה כי ביום הטבח – בצירוף מקרים נוראי – נעצר תלמיד בן 18 שהתכוון לרצוח תלמידי בית ספר, וסביר להניח כי מעצרו מנע אסון כבד נוסף. אולם כידוע, הרצח שאירע בקונטיקט אינו מסע ההרג הראשון שמתרחש על ידי צעיר בשטח מוסד חינוכי .

המקרה המפורסם ביותר הוא הרצח בתיכון “קולומביין” בקולורדו בשנת 1999, שבו נרצחו 12 תלמידים תמימים על ידי שני נערים. לפני חודשים אחדים חזרה קולורדו לכותרות באותו הקשר – סטודנט בן 24 יצא למסע הרג בבית הקולנוע במהלך ההקרנה של “באטמן” האחרון. גם הפעם נרצחו 12 איש, ביניהם ילדים.
מניעי הרצח של אדם לנזה אינם ידועים עדיין, וייתכן כי ייקח אותם עמו לקבר. אבל אין היום בן אדם, ובייחוד הורה, שלא שואל את עצמו איך יכול לקרות כזה דבר. איך זה שהוריו וסביבתו הקרובה של לנזה לא ידעו כי מדובר בפצצה מתקתקת, איך זה שהכתובת לא הייתה על הקיר? האם הטריגר לרצח נתעב כזה הוא היעדר הפיקוח על החזקת נשק בארה”ב והנגישות לנשק כבר בגיל צעיר יחסית? ואולי דווקא לצפייה בסרטים ולמשחקי מחשב אלימים יש השפעה בעניין?

“מצטיין וחכם, אך בלי חברים בעולם”

אומרים על לנזה שהוא היה תלמיד מצטיין, חכם באופן יוצא דופן, אך מסוגר וללא חברים. התיאור הזה מזכיר באורח פלא את תיאורו של הרוצח בהקרנה של באטמן, ג’יימס הולמס. גם הוא תואר כ”סטודנט מצטיין, חכם ומופנם”. הפנים של אף אחד מהם לא מסגירות את היותם פסיכופטים. מה אנחנו יכולים ללמוד מהמקרים המזוויעים האלה, כדי להפחית את הסיכויים שהם יקרו שוב בעתיד?  
אסף רום,
דוקטור לפסיכולוגיה קלינית במרכז ד”ר טל, שעבד תקופה ארוכה עם בני נוער בסיכון בארה”ב, סבור כי שתי עובדות הנוגעות למקרה האחרון יכלו לתרום להתרחשות המעשה הנתעב: האחת היא בעיות התפתחותיות או התנהגותיות שחווה הצעיר, אך בשל הוצאתו מהמסגרת הלימודית לא אותרו ולא טופלו. “ידוע כי האם הוציאה את בנה בשלב מסוים מהמסגרת הלימודית כדי להמשיך להעניק לו חינוך ביתי, מה שמנע מגורמי החינוך מעקב אחר התפתחותו, פיקוח והפניה לאבחון וטיפול במידת הצורך. בידודו מהמסגרת הלימודית-חברתית גרמה לכך שלא היה מי שיראה את ההידרדרות במצב של לנזה. בדרך כלל, המצב הפסיכוטי שבו הוא היה נתון לא קורה בבת אחת, אלא בהדרגה. זהו מצב של ניתוק מהמציאות, של עיוות מאוד חד באופן שבו האדם מפרש את עצמו ובאופן שהוא סבור שאנשים סביבו מפרשים אותו. ההתקף הפסיכוטי יכול להתרחש מהר יחסית, אך קודמת לו הידרדרות. במקרה של מסע הרג כמו זה היה נחוץ לרוצח גם תכנון לאורך זמן”. ד”ר רום מעריך כי כוונת האם בהוצאת בנה מהמסגרת הייתה להגן עליו לאו דווקא מפני מקרים אלימים, כמו זה שהוא עצמו חולל, אלא מפני חוסר ההסתגלות שהוא הפגין במערכת החינוכית. “היא בעצם ניסתה לקחת על עצמה את התפקיד החשוב של הסוציאליזציה, שאותו ממלאת המסגרת החינוכית-חברתית של הילד”.
הגורם השני שעליו מצביע ד”ר רום הוא הסגידה הממושכת והמובהקת של האם לכלי נשק. “ילד הרואה שההורה שלו אוהב מאוד כלי נשק, כשהוא רואה את אמו מתלהבת כל כך מכלי הרג, זה בהכרח יוצר אצלו משמעויות עמוקות מאוד ומשפיע על אישיותו. כמובן שזו תרבות שונה – בארה”ב ציד נחשב לספורט מקובל בחלק מהמקומות, אבל כאן אצל האם היה מדובר ככל הנראה באהבה לנשק בשל החירות שהוא לכאורה מעניק. החירות לחיות בביטחון. לנזה בעצם השתמש בנשקים האהובים של אמו כנגדה, כשהוא לקח ממנה את חייה”.

שנים קריטיות בחיי הצעירים

ד”ר רום מציין כי הסיכון להתפרצות התקף פסיכוטי או מחלה פסיכוטית כמו סכיזופרניה הוא הגבוה ביותר בין גיל 18 לגיל 25. “השנים הללו הן שלב שמעורר מתחים, מכיוון שהילד עוזב את המסגרת הלימודית ופוגש את החברה החיצונית בצורה שונה. לכן, אנשים עם נטייה גנטית עלולים לפתח את הפסיכוזה בטווח הגילאי הזה. גם אצלנו בארץ יש מקום לפקח על הילדים עם סיום התיכון והגיוס לצה”ל, כלומר לעקוב אחר התפתחותם ואחר מצבם הנפשי”.
בישראל ילדים בני 18 מחזיקים נשק ולשמחתנו התופעה ההרסנית והמזעזעת הזו אינה מוכרת.
“בארץ ישנם מקרים שבהם חיילים מכוונים לעצמם נשק הנמצא ברשותם, כלומר מבצעים התאבדות. זו אינה מגיפה, אך גם אנחנו לא מחוסנים. בכל מקרה, בדרך כלל מדובר בשילוב של טריגרים. כלומר מטען גנטי וטריגרים חיצוניים, כמו חשיפה לאירוע טראומתי. בארה”ב נוספת לכך בעיה אקוטית של היעדר פיקוח על החזקת נשק, והקלות שבה ניתן לרכוש נשק אוטומטי. עובדה זו הופכת את התופעה  לקטלנית כל כך, כי בן אדם לוחץ על ההדק ולא מרפה עד שהמחסנית נגמרת”.
בשני מקרי הרצח האחרונים בארה”ב, כמו גם במקרי התאבדויות, מדובר בצעירים שסבלו מבידוד חברתי ומופנמות. האם אלו הם תכונות שצריכות להדאיג את ההורה?

“באופן כללי לא ניתן להגיד שבידוד חברתי הוא תנאי הכרחי או אפילו מספק כדי להגיע למצב של פגיעה באחרים או בעצמי. מעבר לכך, חשוב לעשות הבחנה בין בידוד חברתי שגרתי לבין בידוד המוביל להחמרה בתפקוד. השאלה היא מה קורה עם האדם בזמן שהוא מבודד חברתית. במקרה האחרון, אם הרוצח שהה בביתו 24 שעות ביממה, מלבד היציאות עם אמו למטווחים, או אם הוא היה סגור בחדרו ללא השגחה וגלש באתרים אלימים או כאלה שמוכרים נשק – המצב הזה בהחלט היה צריך להדליק נורה אדומה”.
לתכנים אלימים במדיה יכולה להיות השפעה כל כך חריפה על צעירים?
“צריך לקחת בפרופורציות את ההשפעה שיש לתכנים אלימים כמו משחקי טלוויזיה או סרטים, מכיוון שהיא תלויה מאוד במצב הרגשי של הנער. אם העולם הרגשי של האדם סובב סביב תוקפנות ורצון להשתמש בה כדי לפתור דברים בעולמו, והבידוד החברתי מספק לו את הקרקע ואת הזמן לעשות זאת – אז כולנו בבעיה”.

ישראל לא חסינה מרצח: השילוב הקטלני של אלכוהול, גיל ההתבגרות ואלימות 

אנורקסיה בגיל ההתבגרות: איך מזהים ומתי מאשפזים? 

איך מיושם “חוק העישון” בבתי הספר בארץ? תחקיר!