מאת שלי גפן.
שייך לקטגוריית ילדים ותקשורת

 

אפשר להצביע על הרבה אשמים בעובדה שילדינו מתבגרים מוקדם יותר ומהר יותר. אבל אין ספק שהמדיה עומדת בראש הרשימה. שלי גפן מנסה לתאר מה היה כאן קודם, מה קורה עכשיו, ואיך שומרים על טיפת התום האחרונה שעוד נותרה בחיי הילדים שלנו. כתבה ראשונה בסדרה

 

הילדות מייצגת את תקופת החיים הראשונה. תקופה זו מתחילה ברגע שילד בא לעולם ומסתיימת בשלב שבו הוא הולך ומתבגר, בדרכו להפוך לבוגר צעיר. הילד הופך לבוגר באמצעות שלבי התפתחות קוגניטיביים ורגשיים. העשור הראשון לחייו מאופיין בחוסר דאגה, והעיסוק העיקרי שלו הוא משחק והנאה. התפקיד של הוריו בשנים הללו הוא לגדל את ילדם ולהגן עליו מפני סכנות ואיומים, כדי לאפשר התפתחות טבעית תקינה. ההורים אמורים להוות מעין חיץ בין המציאות שם בחוץ לבין ילדם, ויחד עם זאת לעזור לו לרכוש את הכלים והמיומנויות שיידרשו ממנו בהמשך חייו כדי להתמודד עם המציאות. ההורה הוא המבוגר האחראי והמנוסה שצריך ללמד את ילדיו כיצד לנהוג, כיצד להתלבש, מה מצופה מהם ואיך עליהם לתפקד במצבים שונים.
אולם מושג הילדות ומשמעותו קיבלו פנים שונות לאורך ההיסטוריה. כך למשל, עד סוף המאה ה-19 ילדים נחשבו למיעוט חלש שהיווה נטל על ההורים. הילדים נדרשו להשתתף בחובות המשפחה ולא זכו לזכויות מיוחדות. בתחילת המאה ה -20 נוצרה הבנה שהילדים הם מיעוט מיוחד, הזקוק מהמבוגרים (הורים) למענה על צרכיו המיוחדים – על מנת שיוכלו לגדול בביטחה, להתפתח כראוי ולצאת לעולם הגדול. מנקודת הזמן הזו והלאה חוקקו חוקים וגובשו דרכים שיבטיחו כי התהליך הטבעי הזה יתרחש באופן מיטבי, כדי שדור העתיד (הילדים) יהפכו למבוגרים בריאים בנפשם ובגופם. ואז הגיעה התקשורת.

צפייה מודעת

במקום להילחם בנזקי התקשורת, התיידדו עמה ותווכו אותה לילדים

  • תיווך: מדי פעם בזמן הצפייה, שבו עם הילדים (גם אם הם כבר מתבגרים) ושוחחו עמם על התכנים ומשמעותם.
  • משחק ושפה משותפים: שחקו עם הילדים במחשב ובאינטרנט והכירו את השפה שלהם.
  • גבולות: הגדירו את התכנים המתאימים לילדיכם תוך קיום דיאלוג עימם.
  • קטלוג: הסבירו לילדים את ההבדלים בין סוגי תכנים שונים: חדשות, פרסומות, טלנובלה וכו’.
  • ניווט: עזרו לילדיכם ללמוד מהתכנים החיוביים ולקשור אותם למציאות היומיומית שלהם.

תקשורת, צרכנות ואלימות

אמצעי התקשורת השונים, שהתפתחו במקביל, תרמו לפיתוח החברה, התרבות, הכלכלה והפוליטיקה. התקשורת היוותה מקור מרכזי למידע, להמשכיות תרבותית, לבידור ולהנאה. מתקשורת המונים היא השתכללה לתקשורת לפרטים, באמצעות התרחבותה ממקומות ציבוריים לתוך הבתים. אין ספק כי נוכחותה בסלון של כל בית (בשלב הראשון כטלוויזיה וכרדיו) השפיעה באופן משמעותי על התנהלות המשפחה בכלל ועל הילדים בפרט.
מרגע שהטלוויזיה החלה להכניס הביתה תמונות מהמציאות החיצונית, לא התאפשר עוד להורים להמשיך לגדל את ילדיהם באופן סטרילי וסגור כמו קודם לכן. לפתע, ילדים זכים התחילו להיחשף לאלימות, למין ולמוצרי צריכה – ללא מסננים וללא היכולת להכיל ולעכל את התכנים. היום כבר מדברים על כך שהצפייה בתכנים אלימים גורמת לילדים ולבני נוער לחקות אותה במציאות, כמו גם לפתח קהות חושים לסבל וכאב של אחרים; הצפייה בפרסומות גורמת להם לרוץ ולרכוש מוצרים ממותגים; הצפייה במין ובמערכות יחסים בגרסת “ריאליטי” גורמת להם לחשוב שאפשר לביים אהבה ורומנטיקה גם במציאות – והאינטרנט מעצים עוד יותר את הסיטואציה הזו, כשהוא מאפשר לילדים לבחור כרצונם בתכנים המועדפים עליהם, ללא כל פיקוח ומסננים מעולם המבוגרים.

יחד עם זאת, חוקרים אינם תמימי דעים בנוגע למידת ועוצמת ההשפעה שיש לתקשורת על ילדים ונוער.  ישנם חוקרים שמצאו כי השפעת התקשורת על הילדים היא שלילית בהכרח, מכיוון שהיא חושפת אותם לתכנים המתאימים למבוגרים ובדרך הזו היא מפרה את תמימותם וגורמת להם לאבד את ילדותם (הופכת אותם ל”כמו מבוגרים”). גישה זו מייחסת לתקשורת את הכוח לשבש תהליכים טבעיים והדרגתיים של התבגרות, ולהביא לכך שהילדים רוצים להתבגר מהר יותר ואילו המבוגרים רוצים לחזור להיות צעירים. התקשורת לפיכך היא האחראית על האשליה שכל מה שטוב קורה בגיל ההתבגרות: כולם שותים קולה, לובשים ג’ינסים חטובים ונהנים מהחיים.
חוקרים מאוחרים יותר מצדדים בעמדה שונה מעט: לדידם הילדים של היום הרבה יותר אקטיביים ורציונאליים ממה שאנחנו נוטים לחשוב. הם יודעים מה הם עושים עם המדיה, הם בוחרים מה טוב להם, ומכיוון שנולדו לתוך המציאות התקשורתית הם הופכים למומחים שמתמצאים בטכנולוגיות על בוריין. הילדים של היום חיים בעולם של  דימויים וקליפים, מנהלים את העולם ומתפקדים בזירות שונות במקביל: הם שומעים מוזיקה, גולשים בפייסבוק, מדברים באייפון, מתעדכנים באייפד ועוד. תפיסה זו, המפרשת את קהל הילדים כפעיל, גורסת כי השפעת התקשורת אינה רעה במהותה – היא פשוט מצריכה מאתנו להתמודד איתה כראוי. כלומר, השפעת התקשרות תלויה בגרומים נוספים: מה עושים איתה, מי הילד (גילו, מינו, מצבו המשפחתי), ומהו ניסיונו עם התקשורת ועם התכנים שהוא בוחר.

תקשורת וסמכות הורית

זה מכבר נוצרה בפני ההורים מציאות חדשה: התקשורת מדברת עם הילדים מעל ראשיהם. למעשה היא רואה בילדים ובבני נוער את קהל היעד המרכזי שלה, ולכן פונה אליהם בשפתם, משכנעת אותם לצפות בתכנים מסוימים כדי להפוך אותם לעתירי רייטינג, דוחקת בהם לרכוש מוצרים, ועוד. כל זאת מבלי שתצטרך לשאת באחריות על התוצאות. ומהן התוצאות? בין היתר, הילדים הופכים למקבלי ההחלטות המרכזיים ברכישת מוצרים, נופשונים ובילויים משפחתיים. עם הזמן הם גם הופכים לסלבריטאים החדשים, כשהם מוצגים על המרקע ומרגשים את הצופים – הן כפרסומות והן בפורמט של “ריאליטי ילדים” (מישהו אמר “בית ספר למוזיקה”?).

המציאות החדשה הזו מותירה את ההורים חסרי אונים. רבים מהם רואים בתקשורת אויב, שנכנס לביתם ומאיים על ילדיהם מבלי שיוכלו לעשות דבר בעניין. ההורים מתמודדים עם ילדים צעירים שהפכו למומחים ורואים את הוריהם כמיושנים. הם לא מתייעצים עם הוריהם, אלא בודקים בגוגל; הם עוזרים להורים להסתדר עם עולם המחשבים, בכך שפותחים להם פייסבוק ומסדרים להם מיילים. במציאות התקשורתית הזו, סוכן החיברות המרכזי הוא התקשורת – שבאה על חשבון ההורים ולכן גורמת לפגיעה בסמכותם.

אז מה עושים, עומדים מהצד ורואים איך הסמכות ההורית שלנו נרמסת על ידי התקשורת? בוודאי שלא. לפני הכול עלינו להבין שהילדים של היום אינם הילדים של אתמול. ילדינו חווים את העולם באופן שונה מזה שאנו חווינו. הם לא משחקים בחצר ולא מתרגשים מ”אמת או חובה”. הם לא מדברים על דברים, אלא כותבים עליהם בפייסבוק. הם לא נפגשים כדי לשחק כדורגל, אלא משחקים בין הבתים ברשת. הם לא נפרדים בבכי מהחבר/ה, אלא מסמסים פרידה בסלולרי.
בתוך כך, עלינו להישאר המבוגרים האחראים ולעזור להם להבחין בין אמיתי לבדיוני (הדוגמנית לא באמת אוכלת רק חסה, הפדופיל יכול להיראות כמו ילדה בת 15, והדם על המרקע הוא רק קטשופ), בין מה שאחרים עושים לבין מי שאני, בין מה שאני יכול לבין מה שאני רוצה. עלינו לדבר איתם על קבלת השונה, על חברות אמת, והחשוב מכול – להיות שם בשבילם גם במצבים לא נעימים.  רק אם אנו ההורים נשכיל להבין שההורות השתנתה יחד עם התקשורת ושעלינו לקבל על עצמנו תפקידים חדשים – רק אז נוכל להמשיך להיות המבוגרים האחראים ולעזור לילדים שלנו, דור המסכים, להתפתח באופן הרצוי ולא לאבד את תמימותם עד תום.

הכותבת היא חוקרת, מרצה ומנחה הורים בתחום התקשורת, כותבת דוקטורט בתחום התקשורת והמשפחה. לשאלות, הערות והארות בנושא ילדים ותקשורת ניתן לפנות לשלי בעמוד הפייסבוק שלה

הילדה החליטה להיות צמחונית, מה עושים?

ספרים דיגיטליים, העיקר שיקראו

“תקווה בהופ ספרינג”: ביקורת סרט