מאת ריקי ברוך.
שייך לקטגוריית בלוגים, עשרים פלוס

 

הם נפרדו בקיץ 1976, עם סיום התיכון. אבל היא לא ויתרה על ההזדמנות להפגיש את כולם יחד לרגעים של נוסטלגיה ואחווה. כך נראתה פגישת המחזור של ריקי וחבריה בני ה-56

 

 את הרעיון לקיים את פגישת המחזור רקמתי עם חבר על קפה של חורף גשום בתחילת השנה שעברה. משם יצאנו לדרך, שכללה מציאת שותפים לרעיון, אך מהר מאוד הבנתי שאם לא אניע בעצמי את המהלך הוא יישאר אי שם מאחור. יזמתי מפגש בבית קפה עם כל מי שהקשר עמו נשמר לאורך השנים, קבענו תאריך ומקום ויצאנו אל לב המשימות –  איתור הבוגרים שהקשר עמם נותק ביולי 1976. המשימה לא הייתה פשוטה. היא הצריכה אינספור טלפונים, חיפושים ברשת האינטרנט ופניות נטולות מענה, אולם יחד עם זאת תהליך האיתור היה סוג של חוויה מרגשת בפני עצמה. ככל שחלפו הימים איתרנו יותר ויותר חברים, והצלחנו להגיע אפילו לפינות מוצפנות מעבר לים. לשמחתנו, רבים נעתרו להזמנה והתרגשו לקראת המפגש.

רואים את השנים, זה ניכר…

באותו קיץ של 1976 יצא לרדיו השיר “ימי בית הספר התיכון”, של להקת “האחים והאחיות”, ואף שאהבתי את השיר הזה לא באמת הבנתי בזמנו את המשמעות החזקה של מילותיו. זהו כנראה כוחה של נוסטלגיה. ואכן, ההכנות האחרונות לקראת פגישת המחזור הדירו שינה מעיניי. 37 שנה הם חתיכת חיים. הספקנו לעשות המון, חלקנו כבר סבים לנכדים. הפעם האחרונה שבה התראינו הייתה לפני כ-20 שנה, כשערכתי פגישת מחזור ראשונה עבור בוגרי המחזור על גג ביתי.
והנה הגיע היום הגדול, יום המפגש, והאנשים התחילו להתאסף בשעה שנקבעה. זיהיתי את כולם ללא קושי, למרות שסימני הגיל עשו את שלהם. גייסנו את חוש ההומור כדי לפוגג את המבוכה הראשונית, והתחלנו לשחזר את מעשי הקונדס, את השקרים הקטנים, את העונשים הטיפשיים. נזכרנו במשמעת הנוקשה שהייתה נהוגה באותם ימים ונשלטה ביד רמה על ידי מנהל בלתי מתפשר, שהעניק לנו תחושה של שליט יחיד. היכן תמצאו מנהל כזה היום? דעת התלמידים, גם אם נשמעה, לא הייתה חשובה ובטח לא משמעותית. המנהל החליט, המורה נתנה הוראה, ואנחנו היינו מבצעים.  התלמידים של היום אינם מקבלים החלטות שנויות במחלוקת לפני שהם מעמתים מולן את רשימת זכויות התלמיד. עומדים לרשותם המדיה, הרשת החברתית, תחנת הרדיו הבית ספרית, מועצת התלמידים, וכמובן המכשירים הניידים החכמים – המאפשרים להם להפעיל כוח התנגדות ולממש את חופש הביטוי והתיעוד באופן שאנחנו לא יכולנו אפילו לחלום שאי פעם יתאפשר.

יחד עם זאת, בשכבה שלנו היו מעשי קונדס ובעלי חוש הומור מעוררי השראה, שמשהו בדמותם התקבע בי. קיוויתי לפגוש אותם כמבוגרים מהירי החלטה ומאירי פנים, אבל האמת היא שמחלקם התאכזבתי. הנערים שהיו חדורים ברוח נעורים הפכו למבוגרים רציניים, מחייכים פחות, אולי גם מתקשים להיפתח – אפילו (או דווקא) ברגע המיוחד הזה. ניסיתי להשוות את עצמי אליהם. חיפשתי לראות האם מה שעבר עלי לאורך השנים ניכר על פניי. אבל בסופו של דבר ברור לי שהחיים, האחריות, המעברים, ציוני הדרך ונסיבות המציאות הופכים אותנו לאנשים אחרים – רחוקים מהדמות של בני הנוער נטולי הדאגות.

מעשה קונדס של המנהל. התלמידים דוחפים

לילה מלא אדרנלין

אחד הסיפורים שעלו במהלך פגישת המחזור היה מעשה קונדס – אבל דווקא לא של אחד הילדים.  היה זה מנהל בית הספר שלנו דאז, שלימים הפך לחבר כנסת ולשר בממשלה (בכל זאת אני נמנעת מלציין את שמו), שזמם את המעשה יחד עם נהג האוטובוס. זה קרה בדרך חזרה מהטיול השנתי של כיתה י”ב’, כשעצרנו ברמזור בצומת הרצלייה והיעד לעירנו קרית-גת עוד רחוק. המנהל הכריז שהאוטובוס תקוע, ואנחנו נאלצנו לרדת ולדחוף. לא היססנו לרגע. ירדנו בשמחה אל הצומת, ובלי להתחשב בתנועה הזורמת סביב, התייצבנו מאחורי האוטובוס המקרטע והתחלנו לדחוף. אתם יכולים לדמיין איזו ועדת חקירה מנהל בית ספר היה צריך לעבור אם אירוע כזה היה מתנהל כיום? די בכך שהורה אחד היה פונה לוועד ההורים ומבקש לקיים את הבירור לאלתר. אבל אנחנו אהבנו את הרעיון ושמחנו שבעתיים על הסרת הדיסטנס שלא הייתה אופיינית לתקופה.
גדלנו בימים אחרים, אין ספק. זכויות התלמיד לא נשמעו, ובטח שלא נשמרו. היינו כפופים למשמעת קפדנית, לתלבושת אחידה, לסדר וניקיון מופתי. אב הבית קיבל מעמד רם ואסור היה להמרות את פיו. הדרישות הלימודיות היו גבוהות, ובהתאם לכך גם אחוזי ההצלחה בבגרות. ודבר אחד בטוח – גדלנו להיות אזרחים טובים.

Ricki Baruch

בבוקר שלאחר פגישת המחזור, וכצפוי במקרים שבהם האדרנלין גואה בעורקיי, הקצתי מלילה קצר במיוחד. המפגש עם כל האנשים והשמחה המרגשת שחווינו בשעות שבהן בילינו יחד מצאה אותי כמו אחרי פריקה של כמה בקבוקי אלכוהול. כמי שיזמה, ארגנה והוציאה לפועל, התחושות שלי היו עצומות. חשתי אושר עילאי לגעת שוב ברגעים של פיסות חיים, שנטמנו אי שם בשקיות קשורות ולא קיבלו במשך שנים רבות קרן אור מהשמש.