fbpx

פספסתם? קבלו תיקון

פספסתם? קבלו תיקון

 

אנחנו נוטים לאמץ דפוסים שגויים בדרך ההתנהלות מול מתבגרים ובני נוער, על אף שהכוונות שלנו טובות וטהורות. אלה שלומקוביץ קוראת לנו להכיר בטעויות, ולאמץ תחתן דפוסים נכונים ובריאים יותר. זה הזמן לא רק לבקשת סליחות, אלא גם לתיקון הדרך

תפקידנו המרכזי כהורים למתבגרים הוא לעזור לילד ליצור זהות נפרדת מאתנו, כדי שהיכולות החברתיות והרגשיות שלו ישתכללו והוא יצליח להתמודד עם מסגרות ועם משימות חברתיות בצורה טובה יותר. השאלה היא כמובן איך עושים את זה.
החתירה (ויש הטוענים המאבק) של המתבגר/ת לעצמאות יוצרת קונפליקט בקשר שבין ההורה לילד, שלעתים קרובות מכונה בטעות “מרד גיל ההתבגרות”. אולם הקונפליקט הזה נובע מההגדרה המחודשת של מערכת היחסים בין ההורים לבין ילדם, ומתוך הציפיות המשתנות של כל צד. היכולת ליצור זהות עצמאית נשענת מצד אחד על תחושת הביטחון בהתקשרות הרגשית, ומצד שני על יכולתם של ההורים לשחרר את ילדיהם להתנהגות עצמאית.

[fancy_box]

על אלה שלומקוביץ

פספסתם? קבלו תיקון

לאלה ניסיון של 15 שנה בעבודה עם בני נוער. בתפקידיה האחרונים כמנהלת ההדרכה הארצית בתנועת הצופים וכסמנכ”לית התפעול בעמותת “קו הזינוק”, היא הבינה כי יש צורך בשיטה המציעה להורים כלים פשוטים ויעילים להורות טובה בגיל ההתבגרות. כיום היא מייעצת ומנחה הורים למתבגרים וצוותי חינוך, ברמה הפרטנית ובקבוצה, במטרה להקנות להורים כלים פרקטיים להורות טובה ובונה ולתקשורת פתוחה ומעצימה עם ילדיהם המתבגרים.

לאתר של אלה

 

[/fancy_box]

4 שגיאות מובילות

  • “כי ככה אמרתי!”: הכוונה היא למאבקי כוח וריבים בלתי פוסקים שאנו נגררים אליהם. כשאנחנו מוצאים את עצמנו כל הזמן בתוך מאבק עם המתבגר/ת שלנו, כנראה שמשהו בדפוס העברת האחריות אל הילד פשוט לא עובד. כלומר, שהיכולת שלנו להיענות לצורכי הילד שלנו אינה במיטבה. מתוך הדיבור הבלתי פוסק על “השבת הסמכות ההורית”, הורים רבים מחליטים על כללים וחוקים רבים מבלי לתת את הדעת על כך שהם מצפים מהמתבגר לציית להם “מתוקף סמכותם”. חשוב להבין, שמה שעבד בגילאים צעירים יותר יגרום לוויכוחים, ריבים ומאבקי כוח בגיל ההתבגרות.

 

אז מה כן? להגדיר סטנדרטים ברורים להתנהגות המתבגר. במילים אחרות, לכל חוק שאנחנו מחליטים חייב להיות הסבר הגיוני, ומוכרח להתקיים עליו דיאלוג. המשמעות של דיאלוג היא שאנחנו מוכנים לפעמים גם להשתכנע.

  • “מה, כך את/ה יוצא/ת מהבית?”: מחובתנו לזכור שילדים בגיל ההתבגרות נמצאים בתהליך מתמיד של בניית זהות. חלק מהתהליך אומר להגדיר לעצמי לא רק מי אני, אלא גם (ובגיל ההתבגרות בעיקר) מי אני לא. הקודים החברתיים משפיעים מאוד על הבניית הזהות, ולכן שיפוטיות מוגזמת ומתמידה מצד ההורים מובילה לשני הדברים הבאים: האחד – מתוך המקום שבו המתבגר לא רוצה להידמות להורה שלו (כחלק מההתבגרות), הוא יבחר בכוונה בדברים ש”מקפיצים” אתכם. השני – במתיחת הביקורת שלנו על בחירת הלבוש, למשל, אנחנו בעצם מותחים ביקורת סמויה על שיקול הדעת של המתבגר/ת ועל ההבנה שלו את  הסיטואציה החברתית (כי הרגע אמרנו לו שהוא בחר לבוש לא מתאים) ועל היכולת שלו או שלה להסתדר. ברור מאליו שכל זה מעכב דיאלוג, ומקשה עלינו להציב גבולות במקומות של סיכון חיים.

אז מה כן? נהלו דיאלוג אמיתי על הבחירות של הילד, והתרכזו בעיקר ולא בתפל (מכנס מרושל אינו עניין עקרוני כמו הימורים ברשת או שתיית אלכוהול).

  • “מה שבא לך, רק אל תשגע אותי”: הכוונה היא לפשרנות ולוותרנות מוגזמות. יש הורים שהיחסים שלהם עם המתבגר כל כך חשובים להם, שכתוצאה מכך הם מוצאים עצמם מאפשרים לו כל מה שהוא רוצה רק כדי לא להיקלע לעימותים. קחו למשל את הסיטואציה שבה מתבגרים “גוררים” את הוריהם להוצאות מכבידות על מותגים, בניגוד לרצונם. הצורך ההורי הקדום ביותר הוא לספק את הצרכים של הילדים שלנו, אך עלינו לזכור שסיפוק מיידי של צרכים לא מאפשר למתבגרים שלנו לצמוח, אלא מותיר אותם ילדים. ככל שאדם מתפתח וצומח, יכולת דחיית הסיפוקים שלו משתכללת. הרי ילד בן עשר אינו תינוק בן יומו!
    מתבגר שמקבל כל מה שהוא רוצה אם הוא רק מתעקש מספיק, לומד מכך שלהוריו “אין מילה” וכל מה שצריך לעשות זה ‘ללחוץ’ עליהם. התוצאה תהיה – מלבד ההתשה ההורית – שהוא יתקשה להסתדר במסגרות אחרות (צבא למשל!), שדחיית סיפוקים היא חלק בלתי נפרד מהן.

 

אז מה כן? נגדיר לעצמנו מראש אילו גבולות אנחנו מגמישים ואילו לא. קנייה מוגזמת של מותגים בהחלט מצריכה הצבת גבול, משום שהוא יעיל גם ללימוד התנהלות כלכלית נבונה.

  • שמירה על סודיות: קרול גיליגן (פסיכולוגית אמריקנית שכותבת על גיל ההתבגרות) מתייחסת אל המתבגרים כ”נשאי האמת”, מכיוון שלדבריה מתבגרים מזהים התרחשויות גם אם אף אחד לא מדבר עליהן. קחו למשל נער בן 15, שהוריו נמצאים במשבר מתמשך ביחסים ועומדים בפני גירושים – אך הם מכחישים זאת מפניו ואינם מספרים לו דבר. כמובן שהנער מודע לבעיות, אולם השתיקה וההכחשה יגרמו לו להרגיש שמשקרים לו ואולי גם שזה לגיטימי לשקר. כך גם כשמדובר בקשיים פיננסיים משמעותיים או כל דבר אחר.

אז מה כן? כשיש לנו מתבגרים בבית, אנחנו מעוניינים להעביר אליהם בהדרגה יותר ויותר אחריות. לשם כך, ראוי שנתחיל לשתף אותם גם בקשיים ובדילמות שאיתם אנו מתמודדים. שיתוף מצדנו יוצר קִרבה למתבגר ומקנה לו תחושת מסוגלות והתמודדות (“ההורים שלי מתייעצים בי”). מעבר לכך, מניסיוני, הורים שמשתפים את ילדיהם מקבלים מהם בחזרה הרבה מידע חיוני על החוויות ועל הקשיים שהם עצמם (המתבגרים) עוברים.

העברת אחריות, לא ותרנות!

אז אם עדיין לא הפנמתם, הילד שלכם חווה את גיל ההתבגרות – גם אם הוא “רק” בן עשר. ומכיוון שכך, אין מנוס מלהתאים את הדפוסים ההוריים למציאות החדשה. מדפוס יחסים שבו בלטה הפעלת סמכות מצדכם, ראוי ונכון שתעברו לדפוס יחסים שבו יש מידה רבה יותר של העברת אחריות אל הילד. אל תטעו: הורות שמאפשרת העברת אחריות היא לא הורות ותרנית או הורות חסרת מעורבות. דפוסי ההורות המעודכנים צריכים לשים דגש על העלאת המוטיבציה של המתבגר ליצירת ההתנהגות הרצויה.


איך משליכות לקויות למידה ובעיות קשב של מבוגרים על הקשר הזוגי ועל הקשר עם הילדים?

סודות הפנג שווי: איך כדאי לארגן את החדר של המתבגר/ת?

בלוג: כל חודש בזמן המחזור הילדה עצבנית ומדוכדכת

עוד בנושא

אין פוסטים נוספים בנושא זה
commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.