לא עובדת בשביל אף אחד

לקראת השנה החדשה דבורית מגלה שהיא לא wonder woman

מכירים את המשל הזה על משימה לביצוע שנתנו לכולם, כל אחד, מישהו ואף אחד?

זוכרים שכולם אמר לעצמו שבטח כל אחד יעשה את זה כי כל אחד יכול,

וכל אחד אמר לעצמו שבטח מישהו כבר יעשה את זה… ובסוף אף אחד עשה את זה?!

אז לאחרונה התחיל להסתמן אצלנו שאני היא אף אחד!
משימות של כולם, שבאמת כל אחד יכול לעשות – איכשהו אני עושה אותן.
אז חשבתי לי שזה סותר כל הגיון.
בהתחלה חשבתי מחשבות תחת הכותרת – wonder woman,
שהוסבו למחשבות במחלקת “עד מתי, לכל הרוחות”? –
שהתקדמו למשפטים מורכבים שמתחילים בביטוי “נשבר לי”.

ביום שהגעתי הביתה סחוטה מהעבודה ומצאתי את עצמי מפנה מדיח, מקפלת כביסה,
מפנה שקית זבל, מחזירה את המים למקרר, מחליפה גלילי נייר טואלט במתקן,
ועוד כמה משימות קטנות ומעצבנות כאלה – זה היה היום שבו הסתובבתי עם הפרצוף הזה של “אוי אוי אוי”.

החלטתי לא להתעצבן, ולא להשתמש במשפטי מפתח בסגנון “למה לא עשיתם?”
גם הוצאתי את פולין מהזירה הגיאוגרפית (“לא כואב לכם שאני אחרי יום עבודה וגמורה ובסוף גם מפנה מדיח?”),
ומה שנשאר לי זה ברירת הדיאלוג הרציונלי.

אז התיישבנו לתיאום ציפיות מחודש. זו שיחה כזו –
שבה אני יושבת איתם וקובעים מחדש, למרות כל התיאומים הקודמים:
מה התפקידים?, מי עושה מה?, מה באחריות מי?, ובעיקר – מי זה מי? ומה זה מה?,
מה חשוב בכלל? מה אני מבקשת? מה הם מבקשים? ומה אני מוכנה לתת בחזרה?

דיברנו, הבנו, שקלנו, החלטנו. סיכמנו.

עכשיו, כשיש הסכמות, אפשר להתחיל מחדש.
לצפות מחדש, לקוות מחדש, להאמין מחדש,
להתאכזב מחדש…

לפוסט הקודם של דבורית: נשיקה צרפתית

אם ובת – מה באמת קורה שם?

אהבתם? הצטרפו לעמוד הפייסבוק שלנו