המתבגרים של ריקי חושבים שהמקרר והארונות בבית מתמלאים מעצמם
אין לי מושג איך זה אצלכם, אבל אצלנו בבית הצורך המתמיד בקניות הוא אחד הדברים הכי בולטים.
בבית שלנו מתגוררים בנוסף לשני מתבגרים-בוגרים גם שני נספחי קבע: החברה של דור והחבר של עפרי (שהוא בעצם דייר קבוע מזה ארבע שנים). ושלא תטעו לרגע לחשוב שמישהו בכלל טרח לשאול אותנו אם אפשר.
פלא שעולה תכיפות הקניות ונראה לי כאילו שהיא אינסופית?
לא אכחיש. אני די אוהבת לשוטט עם עגלה בין מדפי המרכול ולאכלס את עגלתי בשפע כל טוב – חומרי גלם טריים שיהפכו מאוחר יותר לתוצרים יצירתיים ומזינים (אני אוהבת מאוד לאפות ולבשל), אלא שנטל ה”סבלות” מקשה עלי ומתיש. ואף מילה על יוקר המחיה – את זה אני משאירה בינתיים למפגינים.
ובאותם רגעים שאני טורקת את דלת תא המטען במלוא כובד סליי, אני מתחילה להרהר ולקוות ש”אפול על יום טוב”, כשאני תוהה מי המושיע התורן שינייד למעני את המטען מהאוטו הביתה.
בהרהור מהיר אני נזכרת שבעלי וגם עפרי והחבר יצאו הבוקר לעבודה, ושדור כרגע בבית לקראת משמרת ערב. בעודי מחייגת אליו אני מתפללת שהפעם יהיה קצת יותר קל:
אני: הי נסיך
דור: הי אמאל’ה
אני: מה ניש’?
דור: יופי סבבה, התעוררתי לפני השעון.
אני: ישנת טוב? (מתחילה להתחנף…).
דור: כן, אני בחזקת מתאושש.
אני: אני בדרך הביתה סיימתי קניות, תצא לעזור לי לסחוב? (כולי דרוכה ומתוחה).
דור: אבל רק התעוררתי…
אני: ולי יש פטור מנטל מסעות מהרופא – אתה הרי יודע (אני מנסה לגייס אמפתיה).
דור: אז תשאירי אותם באוטו ואבא יכניס הכול בערב.
אני: אבל אי אפשר להשאיר באוטו מוצרי חלב וירקות, הם יהפכו לתבשילים בלתי אכילים.
דור: אמא, אני בבוקסר.
אני: אבל אסור לי לסחוב, אתה יודע.
דור: אמא, כבר אמרת את זה.
אני: כן אני זוכרת…(מחייכת אל עצמי במרירות וחונה ברוורס).
אז הפעם לא “הצליח לי”. הגעתי, חניתי, הורדתי, ניידתי, הרגשתי מתוסכלת וגם… מהר מאוד שכחתי.
מקרר מלא עושה כיף וטעים לכל דיירי הבית. אבל לא אחת אני מרגישה שלמתבגרים שלי יש תחושה בלתי מובנת שהמקרר והארונות מתמלאים מעצמם, כמשולים לנס כד השמן בחנוכה. בפעמים האלה אני מזכירה לעצמי שעלי להעביר טוב יותר את המסר שאחריות המתבגר חייבת להיות גם כלפי הזולת ולא רק כלפי עצמו. היכולת לתרום, להיות שותף ולסייע למעגל הסובבים ולבני הבית חייב להיות הדדי.
מתבגרים צעירים, הורים יקרים – מילת המפתח היא הדדיות. לכן אני לא מתייאשת, ובכל יום מנסה לשקף לבני שהדדיות תעניק לכולנו תחושה טובה יותר ביחד הזה.
ועכשיו אני שואלת אתכם, הצעירים: האם יש לכם יכולת לראות את העול והאחריות בהחזקתו השוטפת של הבית?
ואתכם, ההורים: האם בחרתם לשקף לילדיכם את הצורך והחשיבות שיש לאחריות הדדית?
ומה קורה אצלכם במקרר ובארונות – האם הם מתמלאים מעצמם?
אשמח לשמוע מכם תגובות, הערות או חוויות אישיות, כתגובות לבלוג, בעמוד הפייסבוק שלנו, או באימייל האישי: [email protected]
לפוסט הקודם של ריקי: אמא, תרגשי אותי
סבתא שרה (בלוג): ביקור במאהל המחאה
בריאות: מה מציעה ההומיאופתיה לבעיות הנפוצות בקיץ
