איך נראה (ומרגיש) יום השואה כשנמצאים במדריד?
יום השואה תמיד היה עבורי יום מאתגר.
כמורה במערכת החינוך, הרגשתי לא פעם שזה יותר מדי עבור הילדים הרכים. מה להם וליום השואה? איך אצליח להעביר להם את הידע, את המשמעות – מבלי לפגוע בנפשם העדינה ומבלי שיגדלו בתחושת נרדפות רק בשל היותם יהודים?
בישראל, השואה נוכחת בכל מקום. היא חלק בלתי נפרד מהשיח התרבותי שלנו. “סבתא שלי ניצולת שואה”, “הגענו לארץ אחרי השואה..״. בבתי הספר מתקיימים טקסים, ברדיו מתנגנים שירים עצובים, ובטלוויזיה – עדויות, סרטים, וסיפורים – בכל הערוצים.
החיים במדריד
בשנה הראשונה שלנו במדריד, הרגשתי הקלה מסוימת. תחושת שחרור. ״יופי, לא חייבים להיות מוקפים בזה 24 שעות״, חשבתי. צפיתי בתוכנית אחת או שתיים מהטלוויזיה הישראלית, וזה הספיק. השגרה המשיכה. שירים בספרדית ברדיו. לקחת את הילדים מבית הספר מבלי שהם לבושים לבן, עם עיניים פעורות ועצובות, ובעיקר בלי שהיו צריכים לנסות לעכל סיפורים על מוות שהם לא באמת מבינים.
זו המחויבות שלי כלפיהם
אבל היום, אחרי כמעט ארבע שנים במדריד, אני מבינה – אני לא יכולה לחסוך מילדיי את הידע, ואת המשמעות של להיות חלק מהעם שלנו.
זו ההיסטוריה של העם שלנו, וזו המחוייבות שלי כלפיהם שיכירו את הסיפור הקולקטיבי וגם את הסיפורים המשפחתיים האישיים שלנו, ולצערי יש הרבה כאלה. הבנתי שאם לא אשקיע בלספר להם את סיפור העם – הם עלולים לגדול בלי לדעת. אולי אפילו להאמין שזה לא באמת קרה.
פתאום הבנתי כמה מושגים שילדי ישראל לומדים בצורה טבעית וברורה –ילדיי לעולם לא יכירו: גטו, חסידי אומות עולם, מחנה ריכוז, פרטיזנים. הם לא ילמדו על כך בבית הספר במדריד וגם אם ילמדו על מלחמת העולם השניה ברור שלא ילמדו את המלחמה מהזוית של העם שלנו.
ההבנה המשמעותית עבורי הייתה שאם אני, אנחנו – לא נעצור ונשוחח, נבהיר, נסביר –הם עלולים לאבד את החיבור לשורשים שלהם. וזה הפסד כבד, להם ולנו.
אני רוצה לגדל את ילדיי בגאווה ביהדותם, מתוך הבנה עמוקה של המשמעות של מדינת ישראל עבורנו גם אם בחרנו כרגע לגור במקום אחר. אני רוצה שיכירו את העבר, יבינו את ההווה – ויצעדו אל העתיד מתוך זהות, שייכות וגאווה.
זיכרון בסלון לבני נוער
זו השנה השנייה שאנחנו עורכים “זיכרון בסלון” לבני נוער והוריהם כאן במדריד. העצירה הזו, ההקדשה של הזמן לסיפור של העם שלנו, לאחדות משפחתית – ולאפשר לכל משפחה לספר את סיפורה היא קריטית. היא מעניקה תחושת שייכות ובעיקר. היא בונה זהות – גם מרחוק.
“עם שאינו יודע את עברו – ההווה שלו דל, והעתיד שלו לוט בערפל״ ( יגאל אלון).
הכותבת היא אשת חינוך ומקימת הקהילה הישראלית במדריד.
