“התבגרות” היא סדרה חדשה בנטפליקס, המעניקה לנו הצצה לחיי הנוער , וליחסי הורים מתבגרים. הסדרה מטלטלת את הצופים, שלא מפסיקים לדבר עליה, ובצדק.
מדובר במיני-דרמה שיצרו ג’ק ת’ורן והשחקן סטיבן גרהאם (שגם מככב). ארבעה פרקים בלבד וכל אחד מהם מצולם בשוט אחד – כשבמרכזם נער בן 13 המואשם ברצח של נערה. מה שהכי קשה בסדרה הזאת היא התחושה שאנחנו, ההורים , בעצם לא יודעים הרבה על חיי הנוער בפרט ועל הילדים שלנו בכלל. וזה כואב. זה בוקס בבטן לכל הורה, הדבר שהכי מטלטל ומפחיד אותנו.
הסדרה נפתחת בסצנה שבה שוטרים פורצים לבית בשעות הבוקר המוקדמות, וגוררים את הנער מחדרו. אף אחד לא מבין מה קרה, ההורים המומים והמראה קורע לב. אני מודה שלי , באופן אישי, היה קשה לראות את זה. הילד נראה כמו איזה אפרוח צעיר, ההורים המומים, והאגרסיביות של המשטרה, כל זה ביחד היה מטלטלת. מפה מתגלגלים 4 פרקים בהם השוטרים מנסים להבין מה קרה, ובין לבין המצלמה מלווה גם את ההורים בתהליך הזה.
בעצם ניתן לומר כי הסדרה עוסקת בחיי הנוער הכוללים מסכים, רשתות חברתיות, פורנו, סקסטינג, אלימות ובריונות. היא חושפת את הקשיים בהתבגרות שיש בה לחץ חברתי, לחץ להיות “גבר- גבר”, השפלות ואלימות שבאה לידי ביטוי הן ברשת והן מחוץ לה. בסדרה ניתן לראות שמערכת החינוך עצמה הרימה ידיים, והמורים עצמם נראים מיואשים מהתלמידים. התחושה בהצצה למתרחש בבית הספר היא שהכאוס והבריונות שולטים בה, והמורים די ויתרו.
בוקס בבטן ההורית
מה שבעיקר מפחיד אותנו ההורים הוא הצצה לפערים הבין-דוריים, והתחושה כי לבני הנוער יש עולם משלהם , כזה שאנחנו לא יודעים עליו כלום. ויותר מכך, המסר הוא שגם כאשר אנחנו נחשפים לדברים שקשורים לבני הנוער, אנחנו לא באמת מבינים. באחד הפרקים השוטרים נחשפים להודעות טקסט של הילדים, בהן יש אימוגי. הם מנסים לנתח את משמעות ההודעות אבל עד שאחד הנערים לא מפרש להם את המשמעות שלו, הם לא מבינים עד כמה הם לא מבינים. וזה מטלטל. כלומר, מה שנראה למבוגרים כטקסט תמים מתגלה בעצם כתגובות פוגעניות ובריוניות. וזה בדיוק הסיפור.
הפחד שלנו כהורים הוא שאנחנו בעצם לא יודעים הרבה על הילדים שלנו. זה פחד שבא לידי ביטוי ברגע בו הילד שלנו מגיע הביתה, מהנהן למולנו, ורגע אחרי כן הוא נכנס לחדרו, ולא יוצא ממנו עד הערב. או לחילופין, כשהוא יושב לידנו אבל לא מגיב לשיחה אלא שקוע בסמארטפון שלו במשך שעות על גבי שעות. אני חייבת לציין שהפחד הזה, הוא פחד מטלטל, משתק אבל יש בו גם איזה חוסר הוגנות, בעיקר כשהילד שלנו בגיל ההתבגרות.
אנחנו מנסים , פעמים רבות, להתקרב לילדים שלנו בכל מיני דרכים אבל הרבה פעמים התחושה היא שהם ממש לא מעונייינים. לפעמים זה אפילו מעליב. וחוץ מזה, האם הילד שלנו לא יכול שיהיו לו סודות? היכן עובר הפער בין לשחרר את הילד ולאפשר לו זהות נפרדת משל עצמו, כחלק מגיל ההתבגרות, והיכן האחריות שלנו כהורים? והשאלה הזאת היא שאלה שמפחידה הורים עד עמקי נשמתם. ובמיוחד היא מפחידה בתקופה מטורפת כמו שאנחנו נמצאים בה עכשיו, כזאת שבה בין רגע חזרנו למלחמה, ותחושת חוסר השליטה שלנו רק הולכת וגדלה.
גיל ההתבגרות המוקדם
בגיל ההתבגרות, שלפי מחקרים מתחיל כיום בגיל תשע לערך ונמשך עד גיל 30, כחלק מגיל ההתבגרות וממאפייניו, המתבגרים עוברים תהליך של היפרדות מההורים. במקביל, קבוצת בני גילם נעשית חשובה יותר ויותר עבורם. מחקרם מראים כי למעמדו החברתי של המתבגר ולמידת המקובלות החברתית שלו יש השפעה רבה על כל תחומי חייו – החל מהסתגלות כללית, דרך תפיסת העצמי, הערכתו העצמית ועוד. בשלב זה יש עלייה ברצון שלו להתאים עצמו לחבריו ולדרכי התנהגותם על מנת להרגיש שייכות, וזאת מול הרצון שלו בייחודיות ובשונות. כך בעצם המתבגר נע בין רצונו להיות ייחודי ואותנטי, לבין הרצון להיות חלק מקבוצה ולהרגיש כמו כולם. לעיתים, הרצון הזה בדיוק הוא שעלול לגרום למתבגר להיגרר אחר חבריו ולקבל החלטות שגויות בכל הנוגע לסכנות ולסיכונים.
אז מותר שלילדים שלנו יהיו חיים משל עצמם, מותר גם שיהיו להם סודות, וצריך לזכור שלפי כל המחקרים בסוף אנחנו משפיעים עליהם, ולא רק החברים שלהם. מחקרים מראים כי חלק מרכזי בהתמודדות עם לחץ חברתי הוא תפיסת העצמי של הילד, והביטחון שלו בעצמו. החוקר קופרסמית בדק כבר בשנות ה-70, כחלק ממחקריו שעסקו בנושא דימוי עצמי של ילדים, את הקשר בין הערכה העצמית של הילד ותפיסת דימויו העצמי, לבין מערכת היחסים שלו עם הוריו. תוצאות המחקר הראו כי הורים שמתעניינים בנעשה בקרב ילדיהם, כאלה שבמשפחתם יש כללי התנהגות ברורים, שנותנים לילדים באופן עקבי חיזוקים חיוביים, ובביתם יש תקשורת חיובית המבוססת על שיח – הם אלה שלילדיהם יש הערכה עצמית גבוהה.
ובסופו של דבר הרעיון הוא מצד אחד להכיר את עולמם, ולנסות לחבור אליהם שוב ושוב וושב, ומצד שני להעביר להם כל הזמן את הערכים שלנו. לשם כך עלינו לבחור את המלחמות שלנו, לשוחח עימם על נושאים שונים גם אם הם אומרים שאנחנו חופרים, לא להסתכל בטלפון כשהם מנסים לייצר שיחה, לנסות להגיע אליהם בקטנה, בדרך באוטו, בטלפון ביום ולא רק סמסים, ועוד. הילדים היום זקוקים מאוד לחיזוקים, ולתחושה שיש להם סביבה משפחתית מכילה ואוהבת, כזאת שיכולה לעזור להם ולגבות אותם במקרים שונים. ובסופו של יום הכי חשוב שנאמין: זה הילד שלנו, מותר שיהיו לו גם חיים משלו, אנחנו עושים הכי טוב שאנחנו יכולים.
הכותבת היא חוקרת תרבות ילדים ונוער, מנכ״לית עשר פלוס ומחברת הספר ״שוקולד לארוחת בוקר״
