בשנתיים האחרונות נתקלנו בלא מעט פרסומים על אסונות (או ניסים) שהתרחשו כתוצאה מהתנהגויות מסוכנות של צעירים ברחובות: קפיצה מגגות בהשפעת הפארקור, הסנפת גז מזגנים ורולטות כביש. האם מדובר בתופעה? מודעות ומניעה יכולים לסייע
משחקי השכונה התמימים שאפיינו את שנות ילדותנו, כמו מחניים או תופסת, הלכו ונכחדו מהעולם וכל הניסיונות להחיותם לא נושאים פרי. משחקים אלה כבר מזמן לא מצליחים לדגדג את סף הריגושים הגבוה שמניע את המתבגרים של היום. בשנים האחרונות נדמה כי אפילו משחקי המחשב התזזיתיים והאלימים ביותר לא מצליחים לעמוד במשימה. אחרת קשה להסביר איך “משחקי רחוב” קיצוניים ומסוכנים כמו רולטת הכביש או הפארקור (טיפוסים וקפיצות מחומות, גדרות, גגות וכל השאר) תופסים מקום כה מרכזי בקרב חלק מהמתבגרים. אגב, מקורו של הפארקור בכלל בתרבות רחוב מחתרתית המוגדרת לעתים כסוג של ספורט אתגרי, אך לגמרי לא בטוח שכל ילד או נער המתנסה בכך מודע לעניין.
לאותה משבצת של “משחקים מסוכנים” אפשר לצרף גם התנסויות הזויות לא פחות שמובילות להתמכרויות חמורות, כמו הסנפת טיפקס, או בגרסה המודרנית יותר – הסנפת גזי מזגנים. בחודש שעבר הזדעזעה המדינה ממותם של שני נערים מהדרום עקב הסנפת גז צחוק, ובתגובה היו שמיהרו להבהיר כי גם התופעה הזו הרבה פחות נדירה ממה שאנחנו מעדיפים לחשוב.
מי שעוקב אחר הפרסומים בתקשורת התוודע גם לשילובים נוראיים שמגבירים את רמות החומרה והסיכון, כמו שאיפת גז ממזגן ומיד לאחריה קפיצה מגגות (מקרה כזה אירע בשטח בית ספר בנתניה לפני כחצי שנה).
כהורים הנחשפים לדיווחים המזעזעים הללו איננו יכולים שלא לתהות האם יש בסביבת ילדינו חבורות המתנסות בחוויות שליליות כגון אלה. לכך מתלווה כמובן החשש מפני האפשרות שהמתבגר הפרטי שלנו, המצוי ממילא בתקופה מבלבלת ועמוסת גירויים, ייגרר אחר מתבגרים אחרים המעורבים במעשים כה קיצוניים.
אירועים בודדים?
רק לפני חודשים אחדים פורסם כי ילדים בגילאי חטיבת הביניים והתיכון מאזור הקריות השתעשעו ב”רולטת כביש” בזמן שהמתינו להסעה הביתה. הנערים נשכבו על כביש סואן והתחרו ביניהם מי יעז לקום אחרון – רגע לפני שהרכב ידרוס אותו. בנס המקרה הזה לא הסתיים באסון, אך אסונות כתוצאה מרולטות כאלה ואחרות התרחשו לא אחת בעבר. אולם סקירת הפרסומים מהשנתיים האחרונות מראה כי האסונות העיקריים נגרמו דווקא כתוצאה מקפיצה מגגות במקומות שונים בארץ. חקירת הנערים מובילה לכך שהם טוענים לתומם כי עסקו בפארקור, ואילו אחרים מודים בפשטות כי הם הושפעו ממה שראו בטלוויזיה או באינטרנט.
בחופש הגדול נפצע נער בן 16 באורח קשה בעקבות נפילה מגג בית ספר בתל אביב, בזמן שעל פי עדויות חבריו הוא התאמן יחד איתם בפארקור. חודש קודם לכן נפצע באורח קשה מאוד תלמיד בן 16 מאשדוד בזמן שניסה לקפוץ ממרפסת אחת לשנייה באחד מבתי הספר בעיר. לאורך החודשים שקדמו לכך אירעו כמה מקרים דומים בקרב מתבגרים בגילאי 12 ומעלה שהסתיימו בפציעות, ואם נלך בזמן כשנתיים אחורה ניזכר בקפיצה כזו שהסתיימה למרבה הצער במותו של צעיר בן כ-20 בעקבות “משחק” פארקור עם חבריו בקניון לא פעיל באשדוד.
על אף חומרת הבעיה והתחושה של הריבוי בפרסומים מהסוג הזה, התקשינו למצוא נתונים מספריים המצביעים על שיעור התופעה. במשרד החינוך רק ציינו כי יש הבדל בין התופעות השונות: שימוש בחומרים נדיפים, כמו הרחת דבק או שאיפת גז מזגנים, אופיינית לרוב דווקא לילדים צעירים יותר, ואילו קפיצות מסוכנות ותופעת ההימורים אופייניות יותר לתלמידים בעל יסודי. עוד ציינו, כי הם נוהגים לעשות הבחנה בין אירועים בודדים לבין תופעה. “קפיצה מגגות ורולטות כביש הן בינתיים בגדר אירועים בודדים”. בארגון בטרם לבטיחות ילדים אמרו לנו כי הנושא עדיין לא נחקר לעומק ולכן אין ברשותם נתונים מספריים.
השפעת האישיות
ד”ר ליאת יכניץ‘, מנחה קבוצות הורים ומרצה במכללה האקדמית עמק יזרעאל ובמכללה האקדמית בית ברל, מתמחה בהתמכרות לסמים ואלכוהול, נוער בסיכון והורים למתבגרים, מסכימה כי בתקופה האחרונה אנחנו עדים ליותר ויותר התנהגויות מדאיגות בקרב בני נוער. “זו תופעה ישנה-חדשה”, היא אומרת. “הישן הוא שגם לפני 20 או 30 שנה גיל ההתבגרות נחשב לגיל ‘קשה’, המתבגרים נטו למרוד בעולם המבוגרים ולהתנהג בצורה בעייתית. החדש הוא שנוספו התנהגויות מסוכנות חדשות לרפרטואר של בני הנוער ושהגיל שבו מתחילות התופעות האלה ירד”.
מהם הגורמים להתנהגויות מסוכנות מהסוג הזה בקרב מתבגרים?
“באופן כללי, מקובל לייחס מעורבות בהתנהגויות כאלה לתהליך של חיפוש וגיבוש זהות עצמית. הצורך להשיב על השאלה הקיומית ‘מי אני?’ מוביל את המתבגר לנסות להיראות מיוחד ובו זמנית דומה לבני גילו, להתנסות בקשרים עם בני המין השני, להעריץ כוכבי מוזיקה וספורט, למרוד בערכים ובנורמות המיוצגים על ידי עולם המבוגרים ולא אחת גם להתנסות בחוויות קיצוניות ומסוכנות כמו שימוש בחומרים המשנים תודעה, בנהיגה מסוכנת ואפילו קפיצות מגגות”, אומרת ד”ר יכניץ’, אך מדגישה: “לא כל המתבגרים חווים כך את גיל ההתבגרות, בהחלט ישנם מתבגרים שאינם מפגינים התנהגויות בעייתיות או מדאיגות”.
האם ישנו פרופיל מסוים למתבגרים המעורבים בהתנהגויות המסוכנות שתוארו?
“מקובל לחשוב שהתנהגויות מסוכנות אופייניות למתבגרים המגיעים מרקע בעייתי קודם: מצב כלכלי קשה, הפרעות נפשיות או משפחות הרוסות. לגורמי רקע אלה ישנה, ללא ספק, השפעה מכרעת על אישיות הנער ועל ביטויי תהליך החיפוש העצמי שלו בגיל ההתבגרות. עם זאת, תפיסה זו מבוססת על הכחשה. נתונים של הרשות למלחמה בסמים מראים כי שימוש בסמים ואלכוהול בקרב מתבגרים נמצא גם במקרים של מעמד סוציו אקונומי בינוני גבוה, השכלה אקדמאית של ההורים וצפיפות דיור נמוכה”, מבהירה ד”ר יכניץ’. “16 אחוז מקרב מתבגרים הלומדים במסגרת מערכת החינוך הממלכתית מדווחים על שימוש בחומרים נדיפים, כמו גז מזגנים, דבק, גז למילוי מציתים וכו’, לעומת שבעה אחוזים מבני הנוער שנשרו ממערכת החינוך ומדווחים על שימוש באותם חומרים. לאור הנתונים הללו, לא נוכל להגיד שמעורבות בהתנהגות מסוכנת היא נחלתם של בני הנוער החלשים או הבעייתיים”.
האם קיים קשר להפרעות קשב וריכוז, שהפכו לשכיחות יותר בעשור האחרון?
“היותו של ילד מאובחן כסובל מהפרעת קשב וריכוז אינה מעידה בהכרח על נטייה להתנהגויות מסוכנות. עם זאת, על ההורים לילדים אלה להיות מודעים להשפעות של ההפרעה על תחומים נוספים בתפקודם, פרט ללימודים”, היא אומרת. “ילד המתקשה בכיתה, מרגיש חריג ומתקשה להתרכז ולהתמודד עם החומר הנלמד – חווה ירידה בדימוי העצמי. השתייכות לחבורה שבה הצלחה בלימודים אינה נתפסת כערך בעל חשיבות ושמדגישה מיומנויות וכישורים אחרים כמו כוח פיזי ואומץ, תאפשר לו להרגיש טוב ושלם יותר עם עצמו. לכן, הסיכוי שלו למצוא את עצמו בחבורה המשתעשעת למשל בפארקור הוא גבוה יחסית. בנוסף, ילד הסובל מהפרעות קשב יחפש לא פעם פעילויות שיש בהן ‘אקשן’, סיכון והתרגשות, המאפיינים בין היתר התנהגויות סיכון”.
הכוונה הורית
הפארקור זכה בשנים האחרונות לחשיפה בינלאומית בסרטוני יוטיוב, בפרסומות ובסרטי אקשן. על מידת השפעתה של התקשורת בכלל ושל האינטרנט בפרט על ילדינו אפשר להתווכח, אבל דבר אחד בטוח – בגיל ההתבגרות להורים כבר אין השפעה מוחלטת על התכנים שאליהם נחשף הילד שלהם. עם זאת, לדברי ד”ר יכניץ’ הורים יכולים להשפיע על המתבגר בתחומים אחרים: על ההחלטות שהוא מקבל, על עמידותו בפני לחץ חברתי ועל דימויו העצמי. “מדובר בהשפעה חלקית, ההורה לא יכול למנוע מעורבות בהתנהגות מסוכנת על ידי חינוך לפי ‘מרשם’, אך הוא יכול ליצור סביבה משפחתית שתקדם ותעודד התפתחות וחיפוש זהות בונים ולא הרסניים”.
ד”ר יכניץ’ מייחסת חשיבות רבה לבניית תקשורת פתוחה בין ההורים לילדיהם. “כדי שזו תתקיים חשוב לא רק להקשיב לילד, אלא גם להיות מוכנים לשתף. יש לדבר גם על דברים שהם ‘טאבו’, כמו סמים, אלכוהול וכל השאר. ככל שנקדים ונשוחח עם הילד, נעלה נקודות מורכבות, נסביר את עמדתנו ונתעניין בעמדתו – כך נעזור לו יותר.
בהחלט ישנם סימנים שצריכים להדליק אור אדום אצל הורים, אולם ד”ר יכניץ’ מדגישה כי חלקם עשויים להעיד על תהליך התבגרות תקין. “הימצאותם לאו דווקא מרמזת על סיכון, אך אם חלק ניכר מהסימנים מתקיימים או שההורה מודאג ומרגיש שהדברים אינם כשורה, רצוי לפנות לקבלת ייעוץ. הסימנים הם: קשיי ריכוז שהופיעו לאחרונה ואינם חלק מהפרעת קשב וריכוז, שינויים חדים במצב הרוח, עייפות ושינה מרובה, הסתגרות קיצונית, הזנחה של מראה אישי ושל היגיינה אישית, הוצאות כספיות בלתי מוסברות או היעלמות של כסף ודברי ערך מהבית, שינוי לרעה במעגל החברתי, גירוי מתמשך של מערכת הנשימה – האף והגרון (לא כחלק מהצטננות), שינויים במראה העיניים (אדמומיות, כיווץ או הרחבה של האישונים), וריח לא מוכר בחדר של הילד ומבגדיו”.
נקודה חשובה נוספת שד”ר יכניץ’ מציינת היא מתן דוגמה אישית מצד ההורים עצמם. “הילד, ובוודאי הנער, קולט לא רק את מה שאנחנו אומרים, אלא גם ובעיקר את איך שאנחנו מתנהגים. האם אנחנו כהורים פותרים קונפליקטים בינינו בדרכים אלימות – לאו דווקא פיזית? האם אנחנו מחפשים את הסיגריות, את הבקבוק או את תרופות ההרגעה כשאנחנו עצבניים או מתוסכלים? האם אנחנו קונים דברים כדי ‘להיות כמו כולם’ ולא להיות חריגים?”
סכנה, לא פשע
ומה לגבי עירוב גורמים נוספים בבעיה, כמו מערכת החינוך או המשטרה? “תלוי במקרה”, משיבה ד”ר יכניץ’. “אם ההורה מודאג מאוד או יודע בוודאות שהילד מעורב בהתנהגות מסוכנת, כדאי להתייעץ עם איש מקצוע כמו יועצת בית הספר, עובד סוציאלי או פסיכולוג. לגבי המשטרה, רוב ההתנהגויות שעלו כאן לדיון, כמו הסנפת חומרים נדיפים וקפיצה מגגות, אינן מוגדרות כעבירה על החוק. לכן אני מאמינה שקודם כל יש למצות את האפשרויות של מניעה, תמיכה ועזרה מקצועית”.
גליה שחם, מנהלת היחידה למניעת סמים, אלכוהול וטבק בשפ”י, מציינת כי במשרד החינוך מתמודדים עם התופעות בעיקר באמצעות חינוך ומניעה, הכשרת צוותי ההוראה וגם התוכנית “כישורי חיים” הנהוגה בכל הכיתות. “מטרת התוכנית היא לקדם התפתחות בריאה של ילדים וליצור שיחות על התנהגויות נורמטיביות ועל התנהגויות מסכנות האופייניות לגילאים השונים”, היא מסבירה.
לגבי התייעצות, שחם מדגישה כי הכתובת בבתי הספר היא היועצות החינוכיות, שהוכשרו בין היתר להתערבות באירועי סיכון. בנוגע לתופעת ההסנפה של גז מזגנים, המתרחשת לא אחת בשטח בתי הספר מחוץ לשעות הפעילות, היא מעדכנת: “השנה יצאה הנחייה לכל בתי הספר בארץ לכלוא את המזגנים בכלובים, על מנת שלא תהיה נגישות לצינורות שמהם ניתן לשאוף את גז המזגנים”.
ד”ר יצחק קדמן, מנכ”ל המועצה לשלום הילד, אומר כי הפתרון אינו הטפה, גינוי וענישה – פתרונות שמבוגרים נוטים לנקוט בהם. “מטבע הדברים והגיל, לא מעט מתבגרים מחפשים ריגושים, ולכן מתפקידנו להנגיש עבורם חלופות בריאות מאתגרות, אך לא מסוכנות ומסכנות”, הוא אומר. “בנוסף צריך לזכור שלא אחת מדובר בביטוי לבעיות קשות הרבה יותר, ולא רק בסקרנות, עודף מרץ או הורמונים. התנהגות כזו עלולה לנבוע ממשפחה שבורה או מנוכרת, מקורבנוּת להתעללות או מבעיות אחרות וקשות שלרוב חבויות מהעין ומהאוזן. במקרים כאלה בוודאי שלא יעזרו פתרונות קסם אוסרניים או טכנולוגיים, כמו איטום מזגנים או שפיכת אלכוהול, אלא יש צורך בקשב אמיתי, באיתור המצוקה ובטיפול אמיתי בבעיה”.
אולי יעניין אתכם גם:
