מה עושים כאשר הילד שלנו בוחר בדפוס התנהגות שהוא משלם עליו מחיר?
גיל ההתבגרות מגיע מהר יותר מהצפוי. מבלי ששמנו לב, התינוק הקטן שלנו, שרק אתמול למד ללכת, מתחיל לייצר אנרגיות קצת שונות משהכרנו, ואנחנו ההורים, לעיתים מרגישים חסרי אונים, אבל בעיקר- מבולבלים. רודולף שטיינר, פילוסוף, מורה רוחני ומייסד האנתרופוסופיה, מציג בפרוטוקול הייעוץ הביוגרפי שלו, שלבים שונים של התפתחות הגוף, הנפש והרוח של האדם. הוא חילק את הביוגרפיה של האדם ל”שביעונים”, כאשר לכל אחד מהם, יש תהליך התפתחותי עם מאפיינים ייחודיים.
סביב גיל 9, שטיינר מתייחס לקיום של אירוע (לא בהכרח דרמטי) ששופך אור ונדבכים נוספים על החיים. בשלב הזה אנחנו מתחילים לעשות עם עצמנו מעין הסכמים שמלווים אותנו לרוב עד גיל 33 (“גיל ההיפוך”). גיל 9 מכונה על פי שטיינר בשם “לידת התודעה”. עד אז, הילד חווה את עצמו כחלק הרמוני מהמציאות, כפי שאדם וחווה היו בגן העדן, עד לאכילת הפרי מעץ הדעת, שם הם חוו את חוויית הנפרדות, הבושה והגירוש. בשלב הזה, מתחיל לרוב להתפתח עולם פנימי נפרד של הילד בתוכו. הדיבור הפנימי מתפתח ואנו ההורים, חווים את הקושי לגשת לילדינו. שם נוצרים הפערים, הנפרדות וההתנגשויות שאנו מפרשים כתחילתו של גיל ההתבגרות.
ההסכמים שנוצרים סביב הגיל הזה, הכרחיים להמשך החיים. הם שומרים ומגינים עלינו, על פי נקודת מבטנו לפחות, מפני המציאות החיצונית לנו. ככל הנראה שהם נובעים מהצורך העמוק והטבעי שלנו – להיות בשליטה, ועל כן אנו קובעים כללים פנימיים שמסתמכים על בסיס אותו אירוע. בגיל הזה נוצרות פרדיגמות מוצקות שבהמשך אולי חלקן כבר לא רלוונטיות לנו יותר, ואז יהיה השלב שנבקש לעשות שינוי בחיינו ולבחון האם ההסכמים הללו עדיין משרתים אותנו ואם לא – נשנה אותם.
לעיתים נחווה את ילדנו מתנהג באופן שלא נבין מדוע הוא בחר בו. ככל הנראה שהוא חווה אירוע מסוים, שבעקבותיו הוא בחר לייצר עם עצמו הסכם שמשרת אותו, על אף שמהצד שלנו, נדמה כי הוא משלם עליו מחיר, כלומר: ממש מייצר אצלו מצב של הפסד ושל סבל ואנחנו לא מבינים מדוע הוא נאחז באותו הסכם.
מה אנחנו כהורים יכולים לעשות סביב הגיל בו מתחילה הנפרדות התודעתית של ילדנו?
ללמוד ולהקשיב לנקודת מבטם. להיות בתשומת לב לאירועים שיכולים להוות בסיס לאותם ההסכמים הפנימיים. לא לנסות לבטל את אותם ההסכמים, אלא רק ללמוד אותם ובמקביל להציג להם את נקודת מבטנו, על מנת להרחיב להם את הפריזמה לעוד כיווני חשיבה אפשריים ובכך לייצר פתיחות וגמישות מחשבתית.
דוגמא:
ילד בן 9, התארגן לצאת לאירוע קהילתי, שמטרתו לנקות מרחב ציבורי בהתנדבות ולעורר מודעות סביבתית. הוא מאוד התרגש וציפה לכך מאוד, במיוחד שידע שגם חבריו לכיתה יגיעו. בגלל ההתארגנות עם אחיותיו הקטנות, אימו התעכבה והם איחרו. כשהגיעו, הם גילו שכבר סיימו לנקות הכל וחילקו שי למתנדבים. הוא חש אכזבה גדולה שפספס את הניקיון, את החוויה ואת השי. בעקבות אותו אירוע, הוא עשה עם עצמו הסכמים: “אם מאחרים – מפסידים”, “אסור להיות תלוי באחרים”- אותם הסכמים ישרתו אותו ויבואו לידי ביטוי בדפוסי ההתנהגות שלו בעוד מעגלים בחיים ועלולים לייצר אצלו אתגרים במערכות היחסים מול האחים/האחיות, ההורים, החברים ומעגלים נוספים בחייו, עד היום שבו הוא ירגיש שהם כבר לא רלוונטיים עבורו ושהוא משלם מחיר כבד של לחץ סביב הזמנים – אז הוא יחליט לבחור בדפוסים חדשים.
כיצד אותם הסכמים יבואו לידי ביטוי במערכת היחסים והאווירה בבית?
ההורים עלולים לחוות מולו מצבים רבים של לחץ סביב התארגנות ויציאה מהבית, מריבות עם אחיותיו בכל פעם שהוא יזהה שהן עלולות לגרום לעיכוב, טונים גבוהים, צעקות ואפילו בחירה לצאת לבד כדי לא להיות תלוי באף אחד. כל אלו מייצרים מתח גבוה בבית, זאת משום שיש בתוכו הסכם ש”אסור לאחר” “ואסור להיות תלוי באף אחד”. נוצר מצב שהילד מייצר סיטואציה בה הוא וכל שאר בני הבית משלמים מחיר, בשל אותו הסכם.
מה אנחנו כהורים יכולים לעשות?
עד שלא נבין מה עובר עליו ולא נתווך לו שאפשר אחרת – זה יהפוך להיות מוקד לוויכוחים ומתחים. נוכל להראות לו דוגמאות לכך שלא כל אירוע שמאחרים אליו- מפסידים. ככל שהילד יחווה את התוצאה האלטרנטיבית – כך הוא יוכל לרכך את ההסכם שלו עם עצמו ולגלות יותר גמישות. לא נעודד אותו לאחר למקומות, אלא רק לקחת בפרופורציות את המקצבים השונים ולהתייחס לכל אירוע אליו הוא צריך להגיע בגישה מותאמת.
לסיכום, גיל ההתבגרות הרוחני מתחיל בממוצע סביב גיל 9. הוא מאפיין את חוויית הנפרדות של הילד מהעולם החיצוני, ההבנה שהוא ישות נפרדת מהוריו, עם צרכים ורצונות שונים. כהורים, עלינו להיות בנוכחות אוהבת ותומכת בילדנו, להתבונן מהצד ולקבל באהבה שהם כרגע בונים לעצמם את המציאות לתפיסתם. מודל ההתערבות ההורי צריך להיות רגיש, מסויג עם הרבה הקשבה וענווה. עלינו לנהוג כהורה משמעותי שמביע את נקודת מבטו, מבלי לבטל את נקודת המבט של ילדו. הגישה המנחה היא לנהל דיאלוג קשוב ומכיל שמאפשר להרחיב את הפריזמה ואת הידיעה שתמיד ישנן דרכים נוספות לבחור לספר את הסיפור שלנו ולבסס את ההסכמים שלנו עם עצמנו.
כותבת המאמר היא מדריכת הורים והעצמת ילדים