מה אפשר ללמוד מאנה פרנק ומבחור צעיר שסבל ממחלת שרירים נדירה?
לפני מספר שנים ביקרתי בבית אנה פרנק, שם לצד בית המסתור וחייה של אנה ומשפחתה נחשפתי למשפט שטלטל אותי. אוטו פרנק, אביה, והיחיד שנשאר בחיים לאחר המלחמה, תאר שכשקרא את היומן לראשונה את היומן של בתו לאחר שחזר מהמחנות הוכה בתדהמה לגלות חיי הרגש העשירים של אנה.
ברגע הראשון נדהמתי, ובשני הבנתי – גם אוטו פרנק, אביה האוהב של אנה, לא הכיר את הרבדים המופנמים של בתו. אנה פרנק – שיומנה וסיפורה טלטל דורות רבים של קוראים ברחבי העולם, הספר השני הנקרא ביותר בהיסטוריה, והנערה העמוקה והרגישה שכתבה אותו, כל זאת היה נסתר מעיני אביה. מה זה אומר עלינו כהורים? על הקשר וההכרות העמוקה עם עולמם הפנימי של ילדנו המתבגרים?
שאלות אלו הכו בי שוב במהלך הצפייה בסרט “החיים הניפלאים של איבלין”. מדובר על סרט דוקומנטרי המתאר את סיפורו של בחור צעיר נורווגי – מאטס סטין, שנפטר בגיל עשרים וחמש ממחלת שרירים נדירה שעמה הוא נולד. לאחר מותו הוריו נכנסו למשחק גיימינג “וורלד אוף וורדקראפט” בו בילה את רוב זמנו (עקב המחלה המדרדרת הזזת קצות אצבעותיו הייתה הפעולה היחידה שיכל לעשות), ופרסמו במשחק את דבר מותו. הם נדהמו מהתגובות של עשרות ומאות חברים שלא ידעו על קיומם. גיימרים אלה סיפרו על הקשר עם מטס, על המשמעות שלו בחייהם, כאווטאר במשחק בדמות – גבר שרירי וחסון בשם איבלין. התברר כי ברשת איבלין/ מקס סייעו לרבים מהם. איבלין ניהל רומן עם אווטאטרית שהפכה קרובה אליו, וחלקם אף טסו להלוויה שלו מכל רחבי אירופה. בסרט מתוארים הקשרים העמוקים, החוויות שמקס עבר עם הגיימרים האחרים, ארועים שלא יכלו להתרחש במציאות עקב מצבו.
הפער האדיר בין האופן שבו הוריו ראו את בנם ובין העולם המלא בקשרים חברתיים, אהבה ומשמעות היכה בי והזכיר לי את התיאוריה ההתפתחותית של הפסיכולוג האנגלי החשוב – אריק אריקסון.
התיאוריה מתייחסת לשלבים התפתחותיים בהם ישנו קונפליקט התפתחותי משמעותי בכל אחד מהשלבים. על פי התיאוריה בגיל ההתבגרות ישנה התמודדות של המתבגר עם הקונפליקט “זהות מול בלבול תפקידים” – שלב שבו על מנת לפתח ניפרדות מההורים, ופיתוח תחושת הערך העצמי, רבים מהמתבגרים בוחרים להתרחק מהוריהם, כדי להימנע מהתערבות, שיפוט וביסוס תחושת אוטונומיה. על פי אריקסון – מדובר בחלק בריא של בנית הזהות, והיא מלווה פעמים רבות בריחוק והסתרה.
בלימודי התואר הראשון לעבודה סוציאלית למדתי והכרתי את התיאוריה החשובה. כלנו יודעים שגיל ההתבגרות או כמו שקראו לו פעם “גיל הטיפש- עשרה” הוא גיל של ריחוק מההורים, מהמשפחה והיסתגרו עצמית. אבל בחיי היום – יום בהתבוננות במתבגר/ת שלנו שרובץ.ת בתוך חדר מבולגן, כשהמבט בוהה במסך התחושה הראשונית שמתעוררת היא כעס. פעמים רבות אנחנו שעוברים לשיפוטיות מהירה וביקורת על התכנים הדלים שמעסיקים אותם (סמרטפון, בהייה במראה ושוב בהייה בסמרטפון), ומשם הדרך להתפרצות כעס ולקונפליקט קצרה.
מה אנחנו באמת יודעים על מה שמעסיק אותם? על מי הם באמת? ומי הם יגדלו להיות? הרבה פעמים החומות הגבוהות מאיימות עלינו, מטשטשות את האמת שתהיה נסתרת מאתנו אולי עוד מספר שנים.
מסיפורה של אנה פרנק, ומטס סטין למדתי לנשום. לשים סימני שאלה במקום סימני קריאה. להשאיר מקום לאפשרות שכשהם בחדר עם הסמרטפון הם עוזרים/ נעזרים בחבר/ה. שהם לומדים משהו חדש, מתנסים בקשר ופותחים הזדמנויות נוספות.
למדתי לשאול שאלות פותחות. להשהות את הכעס האוטומטי.
להאמין שבעוד כמה שנים כשהקונפליקטים הפנימיים קצת יפתרו יתגלו בפני בני אדם ניפלאים, כמו אפרוח שבוקע מביצה.
כותבת המאמר היא דנה אבירם – עובדת סוציאלית, בעלת חברת “זהירים ברשת”, סופרת ילדים ונוער ואמא לשלושה ילדים ושני כלבים שעירים.
