האיום האירני גורם לכולנו לתחושות עצבנות, חוסר סבלנות וחוסר שליטה. כל אלו מזמנים לנו הר געש משפחתי הכולל עימותים רבים מן הרגיל. כיצד נצלח את התקופה הנוכחית במינימום כעסים ומריבות?
בימים האחרונים כולנו במתח נוכח האיום האירני, חשים תחושה של אי ודאות וחוסר שליטה. כאשר גם הילדים עצמם בתחושות לא פשוטות. עפ”י סקר של איגוד הרופאים מעל 83% מהם חשים מצוקה נפשית ועד חרדה של ממש. מעבר לכך, בל נשכח שאנחנו בעיצומו של החופש הגדול, שגם ככה הוא מתיש בפני עצמו: הילדים כבר היו בקייטנות, בילו בכל מקום אפשר (לאור העובדה שהמדינה הצטמצמה בשל המצב הבטחוני), ועכשיו הם יושבים בבית , ברובם, משועממים , מבלים שעות אל מול המסכים.
במצב הנוכחי, בו כולנו נמצאים בסיר לחץ משפחתי , לא פלא שמדד הכעסים, הוויכוחים והעימותים בינינו ובין המתבגרים הולך ועולה, לעיתים אפילו על דברים טריוויאלים ויום-יומיים. מחקרים מראים כי התגובות שלנו משפיעות על המתבגרים עצמם ועל התנהגותם. מחקר שנערך ב-2017 באוניברסיטת קליפורניה שבארצות הברית בחן את דעותיהם של מתבגרים באשר למריבות שלהם עם הוריהם. הסתבר כי תגובות ההורים במהלך ויכוח משפיעות על המתבגרים עצמם. המחקר, שבחן 220 זוגות של הורים ובני נוער, גילה עוד כי מתבגרים שחשו שהתגובה של הוריהם לכעס שלהם הייתה מוגזמת ושלילית – הגיבו ביתר אגרסיביות. לעומת זאת, הורים שהתייחסו לנושא בצורה מעשית ושיתפו את המתבגרים בנקודת המבט שלהם, הצליחו לייצר שיח בינם ובין המתבגרים – ולמצוא יחד פתרונות. מעבר לכך, החוקרים טוענים כי בדרך זו ההורים רק עוזרים למתבגרים לחזק את כישורי החשיבה.
אם בכל זמן אחר היינו סבלניים וקשובים, הרי שעכשיו , לאור המצב, ותחושת חוסר השליטה אנחנו עלולים למצוא את עצמנו מגיבים באסרטיביות וקיצוניות, ונכנסים עם המתבגרים לוויכוחים של ממש על נושאים שעד כה צלחנו ללא כל בעיה. בואו ניקח למשל את הנושא של סידור החדר של המתבגר.
של מי הבלגן הזה?
מי מאיתנו, הורים למתבגרים, לא מכיר את הרגע הזה שבו אנחנו פותחים את דלת חדרו של המתבגר, ונחרדים. לא פעם מתגלה אל מול עינינו כאוס מוחלט שבו הרצפה מכוסה בבגדים, השולחן מבולגן לגמרי, וכל מיני ניירות, חפצים ופריטים לא מזוהים מושלכים עליו בעירבוביה. מיטיבי הראייה יכולים למצוא גם מגבות רטובות, תחתונים וגרביים מלוכלכים מושלכים על הרצפה, ונראה לא פעם כאילו הם נמצאים שם כבר תקופת מה. למראה הבלגן השורר בחדר אנחנו לוקחים נשימה ארוכה מתוך נסיון להרגע, ואז מבחינים גם בריח הלא נעים השורר בחדר (שילוב של זיעה, גרביים מלוכלכים ומגבת רטובה). בשלב הזה הנשימה הופכת לשיעול קל ואנחנו סוגרים את הדלת ומנסים להבין כיצד , לעזאזל, אנחנו מתמודדים עם המצב הזה?
סקר שעשיתי לאחרונה בפייסבוק בקרב הורים למתבגרים העלה כי בכל הקשור להתמודדות עם הבלגן בחדרי המתבגרים הרי שהדעות חלוקות: ישנם הורים שמתעצבנים, מעירים למתבגרים, ולא מעט פעמים הנושא הופך למריבה של ממש, ישנם הורים שאוסרים על הילדים להביא חברים עד שהחדר אינו מסודר. לעומתם, ישנם הורים שמסדרים את חדרו של המתבגר בעצמם או מציעים למתבגרים לסדר יחד עימם. ישנם כאלו שמתעלמים מהנושא או מקבלים החלטה מודעת כי זוהי הממלכה של הילד עצמו, והם פשוט לא מתערבים.
האם יש תשובה אחת נכונה? ובכלל, איך מתמודדים?
אז קודם כל כדאי להבין מדוע זה בכלל קורה. כמו שאמרנו כולנו על הקצה, חסרי סבלנות, וצריכים לזכור את זה. זאת תקופה שונה מהרגיל, והמודעות לכך חשובה.
כמו כן, יש כאן ענין של גיל– גיל ההתבגרות, עפ”י המחקר, מתחיל כיום בגיל תשע לערך, ונמשך עד גיל 30. בגיל ההתבגרות הילדים שלנו עוברים שינויים הורמונליים, רגשיים, קוגניטיביים וחברתיים. גופם משתנה וגם מצבי הרוח שלהם משתנים, לעיתים בקיצוניות של ממש. בשלב הזה ניתן לראות כי חלקם יעדיפו סגנונות לבוש מסוימים וגם סוגי בילויים עם החברים, יש כאלה שהופכים לדעתניים יותר – ואחרים דווקא מסתגרים בחדר, ונראה שהם לא מעוניינים בשיח או תקשורת כלשהי עם ההורים. ישנם כאלוו הטוענים כי הבלגן בעצם הוא סממן לבלגן וחוסר הסדר בנפשם של המתבגרים בתקופה זו.
אחד הדברים הבולטים בתהליכי ההתבגרות הוא הרצון לעצמאות ולגיבוש זהות אישית. הפסיכולוג אריקסון תיאר את גיבוש הזהות כמאפיין העיקרי של המתבגרים, כאשר לצד זאת, הם מנסים לרכוש עצמאות . כאשר הרצון לעצמאות יבוא לידי ביטוי לא רק בבלגן עצמו אלא גם במשפטים כמו:”זה החדר שלי ואני אחליט”, “מבחינתי זה לא בלגן ואני לא מסדר” . לעיתים צרכים אלו מגיעים בדרך של התנגחות או התרסה נגד הדור המבוגר יותר, מעין התנהגות שמרגישה כמו “דווקא” כנגד הערכים והכללים של “המבוגרים” בחברה. וצריך להבין שזהו שלב שחשוב שהמתבגר יחווה כחלק מהתפתחותו הטבעית.
מוותרים על העלבון ועל השיפוטיות:
אחרי שהבנו שאין טעם להיעלב או להיפגע, כדאי שנחשוב על הנושא באופן פרקטי. שאלו את עצמכם בכנות – האם חשוב לי שהחדר שלך הילד יהיה מסודר, ועד כמה? ובכלל, מה זה אומר מבחינתי בפועל ? האם אני יכול להשאיר את הנושא להחלטתו? האם מבחינתי הוא צריך לסדר מדי יום או רק להוציא כביסה? האם הוא צריך לסדר לפני שמגיעה העוזרת, למשל, או שהוא צריך לסדר ולנקות בעצמו? האם אני מעוניין לעזור לו בסידור החדר או שזהו עניין שלו?
מתאמים ציפיות:
אם החלטנו שחשוב לנו שהמתבגר או המתבגרת יסדרו את חדרם כדאי לשוחח איתם – להסביר למה זה חשוב לנו, ולשמוע מדוע הוא או היא לא רוצה לסדר (מעבר ל”זה החדר שלי”). יכול להיות שזהו באמת עניין של גיל אבל יכול להיות שמדובר בבעיית ניהול זמן, והם לא מגיעים לזה בכלל או לא יודעים ממה להתחיל. בשיחות שלי עם בני הנוער על הנושא עלה כי חלקם חושבים שהחדר הוא שלהם ולאף אחד לא צריכה להיות דריסת רגל אולם ישנם כאלו שמדברים על כך שהחדר כ”כ מבולגן עד שלעיתים הם לא יודעים מהיכן להתחיל לסדר, ואיך לעשות זאת בצורה יעילה. אחרים מודים כי נוח להם להשאיר הכל ככה אבל כשמגיע חבר.ה או בן זוג הם מוצאים לנכון לסדר.
בוחרים את המלחמות שלנו:
גיל ההתבגרות טומן בחובו מאבקים עם ההורים, לכן, כדאי לבחור 2, 3 נושאים שחשובים לכם, ועליהם “תלחמו” וכשחושבים על זה לא בטוח שהחדר המסודר יהיה ביניהם. זה בעיקר תלוי בכם.
עורכים הסכם:
לאחר השיחה עם הילד כדאי לערוך הסכם שבו יהיה ברור של מי האחריות בנושא, מתי מסדרים, וכן מה קורה אם הילד מחליט שהוא לא מסדר, ועוד. ובכל מקרה, חשוב שההסכם יהיה פרקטי כך ששני הצדדים (הוא ואתם) באמת יוכלו לעמוד בו לאורך זמן.
סבלנות והרבה סבלנות:
גם אם החלטתם שאתם עוזבים את הנושא, אם החלטתם לסדר יחד עם הילד או קבעתם זמנים שבהם הוא עצמו יסדר אין ספק שתצטרכו סבלנות והרבה סבלנות. אז כדאי לנשום עמוק, להבין שההורות שלנו היא מסע וגיל ההתבגרות הוא רק שלב במסע הזה, ולזכור שלעיתים דווקא הילדים שהיו הכי מבולגנים הם אלו שגדלים להיות אנשים יצירתיים, בעלי דמיון, כאלו שחושבים מחוץ לקופסה ומצליחים בחיים האמיתיים.
הכותבת היא מומחית למחקר תרבות הילד והנוער, מנכ”לית פורטל “עשר פלוס”.
