הפרעות אכילה והגיוס לצבא

מה עושים כשהמתבגרים סובלים מהפרעת אכילה והם לקראת גיוס? האם הגיוס יחמיר את המצב או דווקא יתמוך בריפוי? המקרה של רויטל שופך אור על הסוגיה

הפרעות אכילה בגילאי התיכון מזמנים לבני הנוער הסובלים מהן התמודדויות רבות. בין השאר, עולה סוגיית הגיוס לצבא. זה מתחיל עם הצו הראשון, עובר דרך המיונים, הבחינות והראיונות השונים וכלה בגיוס עצמו, המתרחש בדרך כלל עם סיום התיכון. הפרעת אכילה פעילה עלולה להשפיע על כל אחד מהשלבים הללו.

מה הן בדיוק הפרעות אכילה?

הפרעות אכילה הן קבוצת הפרעות נפשיות המאופיינות בהתנהגות אכילה מופרעת הבאה לידי ביטוי בצמצום אכילה, התקפי אכילה והתרוקנות יזומה. בנוסף, חשיבה טורדנית ביחס לגוף, משקל, נראות ואוכל. למעשה, הפרעות אכילה משלבות אלמנטים התנהגותיים שמטרתם התערבות במשקל, אלמנטים קוגניטיביים  כגון מחשבה טורדנית מאסיבית, ואלמנטים נפשיים של מצוקה נפשית שיוצרת הפרעת האכילה, כמו גם מצוקה שיושבת בבסיס להפרעה, כלומר גורמת לה. שכיחות הפרעות האכילה עולה עם השנים בכל העולם וידוע כי אף אחד אינו חסין מפניה. היא עלולה לפגוע בכל מין, גיל, מגדר, נטייה מינית וכדומה. נמצא כי זיהוי מוקדם של הפרעת אכילה וטיפול בה אצל מומחים בתחום הם קריטיים להחלמה. וכן, אפשר להחלים מהפרעות אכילה.

הצבא יכול להיות מנוף להתפתחות

אנשי המקצוע בצבא יקבעו את מידת ההתאמה של הנער או הנערה לשירות צבאי על פי הנתונים הפיזיולוגיים שלהם, התרשמותם האישית בשיחה ולפעמים גם על סמך מכתבים של מטפלים המכירים את האדם לעומק.

מלבד לאנשי המקצוע בצבא, יש לא מעט משמעות לעמדת המתבגרים עצמם ולמוטיבציה שלהם לשירות. הנערים והנערות, כמו גם הורים רבים, תוהים כיצד ישפיע הגיוס על הפרעת האכילה ומהי אסטרטגיית ההתמודדות הטובה ביותר במצב המורכב הזה.

במהלך שנותיי כמטפלת בהפרעות אכילה, פגשתי לא מעט צעירים שהגיוס לצבא השפיע עליהם בצורות שונות. בני אדם הם, כידוע, יצורים מורכבים המושפעים אחרת מאירועי חיים שונים. עם זאת, עבור כמעט כולם, הגיוס לצבא הוא נקודת ציון משמעותית, שיכולה להיות מנוף להתפתחות, שיפור ניכר בהפרעה והחלמה, במקרה הטוב, או קטליזטור למשבר והחרפה בהפרעת האכילה, במקרה הרע.

שחרור או פספוס

רויטל (שם בדוי) דיווחה על הפרעת האכילה עמה התמודדה כבר בצו הראשון. הפרופיל שלה אמנם ירד אך היא הייתה חדורת מוטיבציה לשרת שירות צבאי משמעותי. למרות שהיה נדמה לה שהיא מוכנה, הפרעת האכילה, שאוכלת מבפנים, החלישה אותה, פיזית ונפשית, והטירונות הצליחה להפתיע אותה. המפגש עם הרבה אנשים שאינה מכירה בבת אחת והצורך למצוא את עצמה חברתית, לוח הזמנים הצפוף והמשמעת הצבאית ההדוקה, מיעוט הזמן החופשי לעצמה וגם זמני הארוחות המוכתבים והאוכל הלא מוכר בחדר האוכל, היו ״יותר מדיי״ עבורה. היא סיימה את הימים שלה בבכי, מתקשרת להוריה שהיו חסרי אונים לא פחות ממנה ולא ידעו כיצד לעזור לה. כעבור כמה ימים כאלה, הרגישה שאינה יכולה עוד, פנתה למפקדת שלה ושם החל תהליך מהיר מאד שסופו היה, ראוי לציין שבהתאם לבקשתה, שחרורה מצה״ל.

רויטל נשארה ברגשות מעורבים. מצד אחד רווח לה. מה שהרגישה שסגר עליה כמו התאדה, המתח השתחרר והיא חזרה לנשום. מצד שני, כשדברים החלו לשקוע, היא נעה בין תחושת פספוס לתחושת כישלון. היא ביקשה להתחזק נפשית בטיפול על מנת לתת לעצמה צ׳אנס נוסף למלא את חובתה האזרחית, כמו גם לחוות תחושת שייכות (בניגוד לחריגות מול בני גילה המשרתים) ולהוכיח לעצמה שהיא מסוגלת.

היא עבדה קשה, נלחמה בסימפטומים של הפרעת האכילה (הדחף לצמצם אכילה או להקיא), למדה להיות קשובה לצרכיה הפיזיולוגיים והנפשיים, חיזקה את התשתית הנפשית שלה על מנת שזו לא תהווה קרקע פורייה להפרעת האכילה. היא כאבה, שמחה, התבלבלה, התרגשה ולמדה לחבר בין כל אלה באופן מווסת. כשהרגישה חזקה דיו, רויטל החליטה להתנדב לשירות צבאי, ואחרי תהליך בירוקרטי לא מבוטל, שובצה ביחידה שהצליחה להפוך עבורה לבית.

מסגרת יציבה שאפשר להישען עליה

כשהפרעת האכילה זזה הצידה, למרות האתגרים ועם הזמן, רויטל השתלבה והתקדמה בתפקיד בו שובצה, הפכה לחיילת מוערכת, ולא פחות חשוב, לאהודה חברתית. המסגרת הצבאית כבר לא הייתה מלחיצה אלא היוותה מסגרת יציבה מחזיקה שאפשרה לה לגלות ולהכיר חלקים שונים בעצמה. המפקדים והחיילים המקבילים לה הפכו למקור תמיכה ומשענת נעימה (אבל לא כאלה שהייתה בהם תלות מוגזמת). הבטחון והדימוי העצמי שלה התחזקו. כשהצליחה להתיידד כך עם עצמה- הצליחה להתיידד גם עם הגוף, והאוכל חזר למקומו ולא שימש עוד כר להשלכות של מצוקה אחרת, או אמצעי להשגת שליטה מדומה.

הסיפור של רויטל, צעירה בת 20, ש”גזרה חוגר” בטקס מרגש וחזרה לאזרחות בתום שירות צבאי בהתנדבות, מהווה דוגמה להשפעה הדו-כיוונית שיש להפרעת האכילה ולשירות הצבאי זו על זה. חשוב להגיע לגיוס מוכנים על מנת למקסם את התרומה (למערכת ולעצמי), אך גם להיות ערים לקשיים ולזכור שהבריאות מעל הכל.        

הכותבת היא פסיכותרפיסטית, מטפלת באמנות, מדריכה בכירה (דוקטורנטית), מומחית לטיפול בהפרעות אכילה. לאתר