כבת למשפחה מוזיקלית, הזמרת מיכל גרינגליק התחברה מיד לשירה כשחשבה איך להנציח את אחיה שאולי ז”ל, לוחם וזמר שבחר במדים ובלחימה לצד חבריו, על פני הגשמת החלום של “הכוכב הבא”
הזמרת מיכל גרינגליק איבדה את אחיה שאולי גרינגליק ז”ל, שנהרג ב -26.12 בעזה כאשר הכוח שלו נתקל בחוליית מחבלים בדרג’ תופאח שבצפון הרצועה. שאולי שהספיק לכבוש לבבות של רבים שצפו באודישן הראשון שלו בתכנית “הכוכב הבא לאירווויזיון”, חלם להיות זמר והיה רק בן 26 במותו. אלפי אנשים ליוו אותו בהלוויה שהתקיימה בבית העלמין ברעננה.
כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד
אחותו, מיכל גרינגליק יוצרת וזמרת אף היא, החליטה להנציח את זכרו בדרך מיוחדת והקליטה שיר חדש לזכרו בליווי כל בני משפחתה, “אולי תשמע”.
“השיר הזה מדבר את הסערה שאני והמשפחה שלי חווים בתקופה הזאת. אני שרה ומופיעה באירועים וכל הזמן שואלת את עצמי האם הוא שומע אותי? השיר הזה הוא פנייה אליו שיישמע, שיראה אותי ואותנו בכאב שלנו בצער ובגעגוע, וגם בביחד הכל כך חזק כמשפחה”. כך שיתפה מיכל.
שאולי ומיכל גדלו עם שלושת אחיהם הנוספים למשפחה מוזיקלית במיוחד ברעננה. השירה והמוזיקה היו חלק מהדבק והיכשרון המשפחתי. לפני שנים אף דבק בהם הכינוי “הגרסה הישראלית למשפחת פון טראפ מצלילי המוזיקה” ובהובלת אמא רותי, מנחת הורים, הם אף העלו מופע ששילב סיפורים על הקשר בין הורים לילדים בליווי שירים שהילדים עצמם שרו.
מיכל מאד מאמינה בפסוק “כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד”, פסוק הלקוח מספר ירמיהו, כך התוודתה, “כך לפחות אצלי הוא יצרב לי בלב”. נתנו לה את הבמה לספר לנו עוד על שאולי.
להתגייס בכל מחיר
“שאולי אהב מאד כדורגל, הוא שיחק עם חברים ואהב ולצפות במשחקים. חברו הטוב, גבי קניקובסקי משחק במכבי ת”א, וביחד אהבו ללכת למשחקים. שאולי אהב לטייל בארץ ובחו”ל, עם חברים תמיד. והוא כמובן אהב לשיר, ואף שימש כחזן יחד עם אבא שלי בבית כנסת ביום כיפור ובראש השנה. וגם לרקוד, הוא אפילו לקח שיעורי ריקוד כשהיה בדרום אמריקה.
היו לו הרבה חברים שהוא אהב לשבת ולבלות איתם, הוא היה בעל חוש הומור ואהב לספר בדיחות לכולם. היה קל מאד להתחבר אליו ולאהוב אותו”, משתפת מיכל.
“בזאת הסתיימו שידורינו לעונה הקרובה”
“ה-7 באוקטובר תפס אותו בזולה על הירדן עם חברים מבלים בשמחת תורה. מיד כששמע מה קורה חזר הביתה וכקצין במילואים ניסה מיד להתגייס אך אף יחידת מילואים לא גייסה אותו. הוא לא היה רשום כי היה בטיול ארוך בדרום אמריקה. זה לא עצר אותו, הוא עלה על מדים ונעלי חי”ר ובמשך 10 ימים נסע כל בוקר לשלישות אחרת, כדי לפתור את הבעיה הבירוקרטית.
בסופו של דבר, שי שמריז ז”ל, חברו הטוב מקורס קצינים, שהיה מ”פ בגדוד 931 בחטיבת הנח”ל התקשר וביקש שיהיה הקשר שלו. הם הכירו בקורס קצינים, והיו חברים מאז כששי המשיך בשירות ושאולי השתחרר. הוא מיד הצטרף אליו. הם מצאו את מותם יחד ב-26.12 בקרב ברצועה.
במקביל לשירות, שאולי עשה אודישנים ל”כוכב הבא” ואחרי האודישן הראשון הוא הבין שהוא חייב לבחור בין המלחמה ל”כוכב הבא”. הוא בחר במלחמה.”
בפוסט מרגש בעמוד האינסטגרם שלו כתב בין השאר “דמיינתי את השנה הזאת אחרת, שנה של שאיפות והגשמת חלומות. עכשיו אני חי חלום ישן, להילחם בשביל המדינה. החלום החדש יצטרך לחכות קצת…כרגע יש רק דבר אחד בראש שלי וזה להמשיך להילחם בחושך עד שנראה את האור. בזאת הסתיימו שידורינו לעונה הקרובה”. אלפי אנשים לא נשארו אדישים.
שאולי היה בחור ערכי במיוחד שידע לתת, לתמוך, לתרום ככל יכולתו. זו המורשת שקיבל בבית. “אם אנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו מאושרים, צריכים שהם יהיו משמעותיים. תעשו את הילדים שלכם משמעותיים – והם יהיו שמחים. שאולי היה ילד ובחור שמח מאוד”. אמרה אימו באחד הראיונות שקיימו איתה. היה ברור לה שבשעת הצורך, תמיד יבחר בטוב. ״אל נא תבכי ארץ אהובה, כל צעד מקרב אותנו לזכות לגלות שוב את פנייך״, הוא כתב בתיאור עמוד האינסטגרם שלו.
דיבור במקום שאין בו מילים
“יום אחרי ה 30 הגעתי לאולפן להתחיל ליצור, זה היה הדחף שלי . דורין דנאי הכותבת ואלנתן שלום המלחין, השמיעו לי את השיר שכתבו וממש ובכיתי והתרסקתי. הם הצליחו לתת מילים למה שאני מרגישה. הרגשתי שזה מדבר אותי, במקום שלא היו לי מילים.
הבאתי את המשפחה כולה לשיר איתי באולפן. היה לי חשוב שיהיה לי גב בשיר הזה ושזו תהיה יצירה של כולנו ביחד. אפשר לשמוע את כולם בפזמון ובבית השני.”
משהו מנחם אותך בימים אלו?
“מה שמנחם אותי זה להיות עם המשפחה וחברים, לראות כמה עוטפים אותנו, כמה כולם מאד שם בשבילנו, להיות בבית, להצליח לתת לעצמי רגעים של שקט. עוזר לי להופיע., אני מופיעה המון, זה מרפא אותי, מעבד את מה שקרה, נותן לי מקום לבטא את מה שקרה, לדבר את זה.
אופטימיות ותקווה
“יש בי המון תקווה ואופטימיות, אנחנו משפחה מאד חיובית ואופטימית. באופן כללי אני חושבת שהאופטימיות והתקווה היא מה שהחזיקה את ישראל מאז שהיינו עבדים ויצאנו ממצרים, המשכנו הגענו לארץ, נלחמנו בכל העמים שהיו כאן לפי כל סיפורי התנ”ך, שרדנו בגולה, והגענו לארץ ישראל אחרי השואה. אני לא יכולה לא להחזיק באופטימיות ובתקווה כי זה גדול ממני וזה גדול מאיתנו. יש לנו את זה בדם אבל זה לא אומר שאנחנו לא צריכים לעבוד בזה. התקווה היא משהו שצריך לעבוד עליה ולרצות אותה בה והביחד שלנו כעם וכמשפחות זה מה שמחזק, זה מה שנותן את האור, בשבילי לפחות.”
והיא מסיימת באופטימיות מדבקת ובלי ספקות: “עם ישראל חי.”
