fbpx

פרשת השבוע: עיקר מול תפל

פרשת השבוע: עיקר מול תפל

ניר אביעד בפרשנות מודרנית לפרשה השבועית: הצאן, המסמל את העבודה, את הפרנסה ואת הקריירה, צריך היה לתפוס מקום משני בבקשת בני גד וראובן. במקום הראשון: רווחת הילדים. עקרונות חינוכיים בראי התורה, שעשויים לסייע להורים למתבגרים לשמור על סדר העדיפויות הראוי. לא לדתיים בלבד!

מה חשוב לכם יותר – פיתוח קריירה ומקסום ההנאות האישיות, או רווחת וטובת ילדיכם?
מי מאתנו לא יבחר באפשרות השנייה: הילדים מעל הכול? אולם בפועל, בפריטה למעשים היומיומיים, לא תמיד זה כך. בפרשת “מטות” מופיעה הבקשה של שבטי גד וראובן ממשה רבנו להתיישב דווקא מזרחית לירדן, במקום עתיר במרעה, ולגדל במקום את צאנם בנחת וברווחה כלכלית. משה מתח עליהם ביקורת, משום שחשד שהם פחדו מהעימות הצבאי עם העמים שישבו ממערב לירדן.
אולם חז”ל הוסיפו וגילו לנו שמשה העביר עליהם ביקורת נוספת, סמויה יותר, על צורת החשיבה החומרית ועל סדרי העדיפויות המעוותים שהם ביטאו בבקשתם:
בני גד וראובן ביקשו: “גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו”, ואילו משה הפך את סדר הדברים: “בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם” (פסוק כ”ד).
במילים אחרות: המטרה ומשאת החיים היא הבית והמתרחש בתוכו. גולת הכותרת היא גידול הילדים, חינוכם והכוונתם בנתיבי החיים. הצאן, המסמל את העבודה, את הפרנסה ואת הקריירה, תופס מקום משני בלבד. הוא חשוב, אבל הרבה פחות, ולכן עליו להתייצב באחרונה.

האדם מחפש משמעות

אתם בוודאי מכירים את התחושה של לאות ועייפות בבואכם הביתה אחרי יום עבודה מאומץ במשרד/בשטח, כשכל מבוקשכם הוא להניח את הגוף על הכורסה, להדליק את הטלוויזיה, להתעדכן בחדשות (שכנראה כבר התעדכנתם בהם לפחות פעמיים מדי שעה, ברדיו ובאינטרנט), ולצפות ב”כוכב נולד” או “האח הגדול”. דווקא ברגעים האלה, כשכל רצונכם הוא להתכנס בתוך עצמכם, לנקות את הראש ולהירגע מהטרוף שמתחולל מחוץ לכותלי הבית, דווקא אז הילדה צריכה את עזרתכם בשיעורים, או הילד רוצה לספר לכם על בעיה עם המורה.
כמה קל להורים היום לחמש כל ילד במכשיר פלזמה יוקרתי בחדר של כל אחד ולעודד אותם (גם מתוקף הדוגמה האישית שאנחנו נותנים) לבלות את זמנם בבהייה חסרת תכלית במכשיר המקשקש, או לחלופין לממן מורים פרטיים, במקום היגיעה והטרחה של ישיבה משותפת בניסיון לסייע להם ללמוד למבחנים.
מציאות החיים המודרנית היא ללא ספק קשה, ולעתים אף רומסת את האדם. הדרישות של הבוס / תשלומי המשכנתא / מיסי הוועד / הצורך להיראות תמיד טוב / האירועים הדרמטיים בחדשות וכו’ – כל אלה גוזלים מאתנו את מעט הנחת הפנימית שעוד קיימת בנו ואת נצנוצי הנשמה שלא מסתפקת בהבלי העולם ורוצה משמעות. דווקא מתוך המקום הזה, התורה באה ודורשת מאתנו להיות הורים אמיתיים, להיות סבלניים לילדינו, להתעניין בהם ובשלומם, לקלח, להאכיל, לספר סיפור לפני השינה, לפתור איתם את שיעורי הבית בחשבון ובהיסטוריה, לנסות לתקשר עם המתבגר העצבני והמסתגר – וכל זאת בנחת רוח, בשמחה, בהתמדה ובסבלנות אין קץ.
סביר להניח כי אחת השאלות הראשונות שכל אחד מאתנו יישאל כאשר “יזדכה על הציוד” בשמיים תהיה “איך היית בתור הורה?!”.
פרשת השבוע הנוכחית היא הזדמנות עבור כולנו לעצור ולבחון שוב את תפקודנו כהורים ואת סדרי העדיפויות שלנו בחיים, ומתוקף כך לחדד שוב את ההבדל בין עיקר וטפל.

חינוך בראי התורה

הנה כמה עקרונות בסיסיים לחינוך נכון ובריא של ילדים ובני נוער:

חום ואהבה בלי תנאים ובלי סייגים: אם ילד מרגיש שלא אוהבים אותו ואינו שומע מספיק מהוריו כמה הוא מקסים ונפלא, הוא קמל מבחינה רגשית. מתפקידנו לשדר לילד שלא משנה מה קורה ולא משנה כיצד הוא התנהג בבית הספר – אנחנו אוהבים אותו! האהבה וביטויה עומדים לפני הכול, והם התנאי להצלחת חינוך מכל סוג שהוא.
בגרות הורית פרושה להבין שהילדים הם העיקר האמיתי. ילד לא צריך פינוק משחית בדמות מתנות נוצצות או טיולים מרהיבים, מה שהוא באמת צריך (וכולנו הרי עדיין ילדים ותמיד נישאר כאלה) זה חיוך, מילה טובה, חיבוק; שיעמדו מאחוריו ויגבו אותו, שיאמרו לו כמה הוא אהוב ורצוי ושיפרגנו לו. דברי ביקורת צריכים להיות קצרים ומעטים, בזמן שביטויי אהבה וחום צריכים להיות העיקר.

מתן דוגמה אישית: לא נוכל להטיף לילדים על דברים שאנחנו עצמנו, בתור הורים, לא מצליחים ליישם. אי אפשר לחנך לרוגע ולסבלנות, וברגע שמישהו חותך אותי בכביש לצפצף ולקלל אותו.
מעבר לכך, הורים צריכים לשמוח במה שיש להם ולשדר הלאה לילדיהם שהעולם הוא טוב בבסיסו. הורים שמדברים ביניהם על דברים חיוביים ומנסים להימנע מלשון הרע ומרכילות יגדלו בהכרח ילדים אופטימיים, חיוביים ומאמינים בעולם ובזולת. אם הדיבורים בבית הם על קשיי הפרנסה, המגרעות של הזולת, הקושי והאכזריות שיש בעולם ועל האינטרסים הנמוכים שמניעים את כולם – הילד יגדל להיות אדם מנוכר, חשדן, חרד, ולבסוף גם שלילי בעצמו.

צורת התקשורת עם הילדים: לעתים קרובות אנחנו פונים אל הילדים בשפה ובטון דיבור המשדרים לחץ ומתקפה: “למה לא הכנת שיעורים?!”, “כבר מאוחר, לך לישון!”, “למה החדר שלך לא מסודר?!”, וכו’. במצבים כאלה הם מרגישים מתח רב, וחווים חוסר אהבה והיעדר דאגה כנה לשלומם מצד ההורה. תקשורת בריאה צריכה להתנהל ברוך ולשדר אמפתיה: “בוא נעשה יחד שיעורים”, “אתה אוהב שהחדר מסודר, בוא ואעזור לך לסדר אותו”, וכו’.
ראיתם את הסרט הנפלא “בליפ”? זה בדיוק כמו במחקר שמתואר בו, שבו חוקר יפני תיעד את מבנה המולקולות של מים בכוס, לאחר שפעם אחת אמרו להן מילים של חיבה ופעם שנייה מילים קשות ותוקפניות. הממצאים שלו היו מדהימים (כדאי לצפות בסרט כדי להבין במה מדובר). מאחר שבגוף האדם יש 70 אחוז נוזלים, האנלוגיה ברורה.

עקביות בחינוך: המסרים שאנו מעבירים לילדים, בכל גיל,  צריכים להיות ברורים, עקביים וחדים. אם הילד עשה מעשה טוב יש לשבחו, ואם הוא עשה מעשה שלילי יש להבהיר לו שהתנהגות כזו אינה מקובלת עלינו. אם פעם נתייחס למעשה השלילי כלאחר יד ובהומור ופעם אחרת ננסה לתקן ולחנך, הילד או הנער ירגישו בחוסר העקביות וכבר לא יאמינו לנו.

שימוש בעונשים: חינוך בשליטה וכפייה אינו עובד! אדם קטן וחלש משיג שליטה על ילדיו על ידי סנקציות, עונשים, צעקות והטלת אימה (מכיוון שאין לו כלים אחרים להשפעה מתוקף אישיותו, הוא נאלץ להפעיל את הסמכות בדרך כוחנית). להבדיל, אדם בעל אישיות בריאה יידע כיצד להשיג את מבוקשו בנועם ומתוך מתן דוגמה אישית.
אפשר לראות את זה גם בבתי הספר: מורים, ככל שהם צועקים ומענישים יותר, כך הילדים מכבדים אותם פחות. לעומתם ישנם מורים שהילדים מאוד מעריכים, ובשקט פנימי וחיצוני הם מצליחים להשיג את המטרות הלימודיות ואף להשפיע על נפש ילדים ובני נוער ולהעניק להם כלים לחיים. הדרך החינוכית הנכונה, אם כך, היא לפעול בשקט, ברוך ובהקרנת חיוביות. המתכון המנצח הוא הרבה גבולות יחד עם הרבה אהבה.
דבר נוסף לגבי עונשים – למרות שיש להימנע משימוש בהם ככל הניתן, הם בהחלט יכולים לסייע כאשר נעשה בהם שימוש במינונים ובאופנים הנכונים. ככלל, אסור להעניש ילד בזמן כעס של ההורה. כדי להפעיל שיקול דעת נכון איך לנהוג עם הילד כדי לקדם אותו ולא רק כדי לפרוק את התסכול הרגעי שלנו, מומלץ להמתין מעט עם ההחלטה לגבי העונש. עם זאת, חשוב שהעונש יתבצע יחסית סמוך למעשה כדי שהקשר בין השניים יהיה מספיק ברור.

תקשורת בין ההורים: אסור לריב ליד הילדים, ילד בכל גיל לא יכול לראות את ההורה שלו שבור. המראה של אמא כואבת ובוכה עלול לפגוע בילד ולהותיר בו צלקות. כשההורים רבים, זה גורם לילד להרגיש שהקרקע נשמטת מתחת לרגליו ושהוא מאבד את הביטחון והאמון בעולם. לכן, עדיף לקחת את האוטו, לנסוע 20 קילומטרים מהבית ושם לריב, מאשר לעשות את זה בנוכחות הילדים. גירושים של ההורים זו בכלל נקודת משבר קריטית עבור כל ילד ומתבגר. לכן יש לנסות למצוא דרך יצירתית אל שלום הבית ולהימנע מלפרק את השותפות הזוגית (כשבדרך אנחנו שוברים כמה לבבות רכים) – גם במחיר של ויתורים אישיים.

להימנע מחינוך מתוך גאווה: הורים רבים מפעילים שיקולים זרים של אגו וגאווה בתהליכי החינוך. לא נכון לדחוק בילד ללמוד משהו שהוא לא באמת חפץ בו (שחמט / פסנתר / חמש יחידות במתמטיקה, וכו’) רק כדי שנוכל להתגאות שיש לנו ילד מוכשר. הכוונות שלנו לא תמיד נקיות, טהורות וממוקדות בטובת הילד, אלא מוּנעות לא אחת ממה שנראה לנו שיגידו בשיחות הסלון של יום שישי או במפגשי השכנים במעלית.
כמה אמהות דוחפות את הילדים שלהם ללמוד, לדוגמה, רפואה מתוך הרצון שהוא יציל חיים של אנשים? ואולי התואר “אמא של רופא” הוא שקורץ להן? אין חלילה רע בלהיות רופא, עורך דין, אסטרונאוט או מנכ”ל חברת היי-טק – כל עוד זו מבוקשה של הנשמה של האדם ורצונו העצמי והאמיתי. ישנה חשיבות רבה לכך שלא נכפה על הילד מחשבות, רגשות, רצונות ותוואי חיים שלא נכונים ומתאימים לו.

ובאותו הקשר, לא להשוות את הילד לילדים אחרים ובטח שלא לאחיו: כל אחד מהם הוא יחיד ומיוחד. יש הורים ששואלים ילד שחוזר הביתה עם ציון 70 במבחן: “למה קיבלת רק 70?”, “כמה קיבלו האחרים?”, “מי קיבל הכי הרבה בכיתה?”. מוטב לפרגן על ההצלחה (בכל זאת הוא קיבל יותר מ-69) ולעודדו להמשיך ללמוד ולהשתפר, ולא לשדר לו שאנחנו מודדים, מעריכים ואוהבים אותו לפי ההישגים והציונים שלו (חינוך כזה מייצר אנשים שבהמשך יהיו חסרי ביטחון עצמי, תחרותיים וקשים עם עצמם).

חינוך למאמצים ויגיעה: כלל גדול הוא חינוך למאמץ ויגיעה ולא דווקא לתוצאות. ישנם ילדים, כמו גם אנשים מבוגרים, שהזיכרון שלהם פחות חזק, אולם הם נפלאים ומלאי עוצמה פנימית. לא האינפורמציה בגיאוגרפיה או הלשון היא שחשובה, אלא הנכונות והרצון של הילד להתגבר על יצריו ולכפות על עצמו את לימוד החומר – בעוד כל רצונו לצאת לשחק או לצפות בטלוויזיה.
ההתמדה היא תכונה יקרה שביקרות, ואדם שרכש אותה יצליח בעתיד לפתח הרבה מעלות נוספות, כמו חריצות ורצינות – אף יותר מזה שניחן בזיכרון טוב ויגדל בהמשך להיות עצלן.

על פי האמונה היהודית, בכל יהודי יש “חלק אלוקה ממעל”, כלומר נשמה וניצוץ אלוקי שכבר קיים בתוכו. חינוך נכון בא לחשוף ולממש את אותו פוטנציאל של ניצוץ זה ולהוציאו מהכוח אל הפועל. תפקידנו כהורים הוא להשקות את הילדים מים זכים, ולא חלילה בחומץ או בבנזין, על מנת שנאפשר את תהליכי ההתפתחות הטבעיים הנכונים לו.

שבת שלום

הכותב הוא בעל האתר “השבוע בפרשה, שבו הוא מתייחס באופן שוטף לנושאים אקטואליים הנלמדים מפרשת השבוע

הילד מתחצף אליכם? הוא אינו מסיר מבט מהמסך בזמן שאתם מדברים אליו? קבלו עצות להתמודדות

הפסקתם לתת לילד/ה ריטלין בחופש הגדול? איך להיות בלי ולהרגיש עם

מהו אימון הוליסטי ולמה לפעמים הוא עדיף על פסיכולוג?

עוד בנושא

אין פוסטים נוספים בנושא זה
commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.