“בוקר יום ההולדת” הפך למסורת במשפחתנו, אם כי לא לשגרה, עוד מאז היו ילדיי זאטוטים. שני ילדים, שני ימי הולדת בכל שנה. והם – נרדמים נרגשים ומצפים להתעורר ל”שולחן” יום הולדת שונה מזה שהקיצו לקראתו בשנה שחלפה.
הרעיונות טורדים את מנוחתי חודשים ספורים לפני כל יום הולדת. איך אחגוג לו ואיך אחגוג לה, לאיזו הפתעה יקיץ דור ולאיזו תקיץ עפרי? בכנות אומר שעם דור קל לי יותר. הוא שמח לכל רעיון טיפשי או חריג, ואילו עם עפרי תמיד נדרשתי ליתר יצירתיות כדי לעמוד בהצלחה במשימה ובציפיות. ייתכן כי כבר בילדות היו אלו אותות ראשונים לעתידה המובטח כמעצבת שהיא היום.
כשדור היה בן תשע, רשמתי מספרים עוקבים על תשע כרטיסיות גדולות והנחתי כל אחת מהן על מדרגה נפרדת – במדרגות העולות לקומה השנייה. לצד כל כרטיסייה הונחה מתנה או אריזת ממתק. בכרטיסייה העשירית, שעל המדרגה העשירית לשנה הבאה, הנחתי מעטפה עם ברכות מאבא, ממני ומעפרי. קישטתי כמובן עם בלונים וסרטים, נרות ופרחים.
שנתיים קודם לכן, כשהיה מכור לתפוצ’יפס, קניתי עשרות שקיות והדבקתי אותן בחדר של דור, בעודו ישן. הוא הקיץ לחדר ססגוני וקפץ מאושר.
גם בימי ההולדת של עפרי ליווה אותי מגוון עשיר של רעיונות יצירתיים. בגיל 12 הפתעתי אותה במסיבת תה אנגלי, כשהזמנתי לשעת התה (ארבע אחר הצהריים) תריסר מחברותיה הקרובות. העלמות הצעירות הגיעו “במפתיע” וחגגו מסיבת תה לפי מיטב המסורת: לגמו מספלים מעוצבים נשנשו סקונס ועוגיות תה, ועפרי הייתה גאה, מרוגשת ומאושרת ללא גבול. בפח אשפה דקורטיבי שרכשתי, ארזתי עבורה עשרות מתנות עטופות זו בתוך זו. אחת לאחת קילפה אותן עפרי מעטיפותיהן לנוכח עיניהן המשתהות של חברותיה. פינוק וגאווה היו תחושות המפתח לכל אירוע כזה.
בגיל 18 היה לי ברור שציון הדרך דורש ממני הפתעה משמעותית. בזמן שעפרי כתבה מבחן מתכונת חמקתי לחדרה, קישטתי בחגיגיות, ערמתי דברי מתיקה ומתנות, ומתחתי לרוחב החדר חבל כביסה דק וססגוני. קניתי אטבים קטנים בחנות מתנות, ועל גבי 19 פתקים צבעוניים ניסחתי 18 אירועים משמעותיים – אחד לכל שנה, החל מגיל שנה. גם במקרה הזה, הפתק ה-19 לשנה הבאה היה ארוך, מפורט, מברך ומאחל. תליתי אותם על החבל. נחיל החברות שליווה אותה עמוסת בלונים בשובן מבית הספר האיר את עיניה ניצוצות, וניכרה הערצתן כמי שמבקשות לעמוד במקומה.
אלא שזה לא נגמר. שני ילדיי הבוגרים, שאמנם חצו את גיל העשרים, מצפים עדיין להפתעה שאליה הם ראויים בכל יום הולדת מחדש, ואני ממשיכה ליצור, לדמיין ולהפתיע…
עד מתי? כמו שידוע לכולכם ולכולכן, אימהות לא מסתיימת לעולם, וכך גם גיל ההתבגרות אינו תחום בטווח מדויק של שנים. פינוק של ילד הוא תלוי הורים, וכשאמרתי לאחרונה לעפרי שאני ממש לא מתפלאת על כך שהיא מפונקת, הבנתי עד כמה רב חלקי בהיותה כזו.
מיזם יום ההולדת הזה הוא רק רמז להוויה שגדלו בה ילדיי.
אני שמחה בחלקי, מקווה שגם אתם.
לפוסט הקודם של ריקי: בלוז לחופש הגדול
סבתא שרה מחפשת מתנה לנכדתה שעולה לחטיבת הביניים. רעיונות?
3 תגובות
למען האמת, אני יכולה להעיד שהייתי נוכחת בחלק מהאירועים שהוזכרו וזה מעניין שנחרתו בזכרוני. לעולם לא אשכח את מסיבת התה אליה נקלענו במקרה, ואז טרם היותי אמא התרשמתי מאוד מעצם המחשבה, ההשקעה והיצירה הרבה באירוע. גם את אפיזודת המדרגות זכרתי. זה מקסים, פוגש את מטרת ההפתעה ותשומת הלב ובהחלט ראוי להערכה. כל הכבוד ריקי, אשמח לרעיונות בעניין, היצירתיות שלך בלתי נלאית
ללא ספק יקירה תמיד יש מה ללמוד ממך
אוהבת
זאת השקעה מאוד גדולה ומבלי משים בעצם יצרתם להם הפקה של ממש וזה עוד לפני היום הולדת למשפחה !!! כיף לך שאת יכולה להשקיע כ”כ אצלינו אנחנו “רק” קונים ממתקים (שאנחנו לא מחזיקים בבית ביום-יום) לפעמים עושים עוגה, לפעמים לא. היות שימי ההולדת של שלושה אנשים במשפחה חל באותו חודש זה הופך להיות ככה. ארוחת ממתקים לילד, 4 ימים אחרי ארוחת ממתקים ועוגה לאבא ואחרי כ-9 ימים ארוחת יום הולדת לבת.
את כל הקדמים האלה (אותם אגב, אנחנו מציינים בערב יום הולדת ולא ביום הולדת עצמו שכן למי יש זמן בבוקר) אנחנו חותמים ביום הולדת למשפחה לילדים (את בעלי אף אחד לא סופר כבר מזמן).