fbpx

בסך הכול קמפינג

בסך הכול קמפינג

הבת מתכוננת למחנה קיץ של הצופים, נירית בלחץ

“את תלכי למחנה קיץ הזה ולא מעניין אותי כלום”, אני שומעת אותו אומר לה.

“אבל אבא, חצי מהחברות שלי לא הולכות בסוף”, היא עונה.

“אז למה נרשמת?”, הוא שואל, “שיגעת אותנו שזה הדבר היחיד שאת מחכה לו כל החופש זה המחנה הזה של ‘הצופים’, ועכשיו, אחרי שכבר שילמנו, ברגע האחרון את רוצה לבטל?”

“אמא, בואי שנייה”, היא קוראת לי.

“אין לי מה לתרום לשיחה”, אני מתחמקת, “את אמרת שיהיה כיף, ועכשיו את סתם חוששת, תלכי ותראי שתיהני”.

“טוב”, היא נאנחת, “אני אלך”

ערב לפני המחנה אנחנו מתחילות לארוז. אני מסתכלת במייל שקיבלנו ובו רשימה של חפצים שלא ארזתי כבר שנים: נייר טואלט, אל- תוש, אטבי כביסה, פנס ועוד. בבתי המלון המפונפנים שאנחנו הולכים אליהם הדברים האלה נשכחו כבר מזמן. “זה דווקא טוב שהילדה תלמד משהו אחר”, אני מעודדת את עצמי, “שתהיה קצת בטבע, שתלמד להסתדר בחברה ולהצליח בכוחות עצמה”.

אני מצליחה לעבוד על עצמי בערך עד השלב שבו היא מראה לי את ההסבר להורים שכולל משפטים כמו: “לא יהיה סלולרי”, “דרוש בגד ים למקלחות משותפות”, “לא לדאוג אם לילדים יהיו רגעים קצת יותר קשים”….

פתאום, כמו פלאשבק עצבני מהעבר, אני נזכרת בערבים שעברתי לפני שהלכתי לטיולים מעין אלו.

אמא שלי הייתה עוזרת לי לארוז, ואבא שלי היה רושם על חצי מהחפצים את שמי במרקר שחור (“רק ליתר ביטחון”), אחר כך היו מצמידים לכיס המכנסיים הפנימי שלי, בעזרת סיכת ביטחון, כסף מזומן (“זה הרבה כסף, תשמרי עליו”) ואסימונים (“תתקשרי רק אם צריך”) -ובסוף כל ההכנות האלה הדבר היחיד שרציתי היה שיעזבו אותי בשקט ושלא אצטרך לנסוע לשום מקום. בכל טיול כזה הרגשתי כאילו אני כריסטופר קולומבוס ששולחים אותו לבדו לחקור ארצות נידחות ומקווים שבסוף המסע הוא יחזור הביתה בשלום. בניגוד לקולומבוס, אותי לא עניין אף פעם לחקור משהו שמצריך ממני התרחקות רצינית מהבית.

אני נמנעת במכוון מלשתף את הילדה במחשבותיי על מנת שלא לדכא אותה. “אני עדיין לא בטוחה שבא לי ללכת”, היא לוחשת לי לפני שהיא הולכת לישון,

“יהיה בסדר”, אני אומרת לה, מחבקת אותה חזק ומוסיפה את מה שלי לא אמרו: “אם יהיה לך לא טוב נבוא לקחת אותך”.

היא נרדמת בתוך שנייה ואני נשארת ערה כל הלילה. אני לא יכולה להאמין שהילדה הקטנה שלי הולכת למחנה קיץ. פתאום אני מתמלאת חששות כבדים: ’ואם היא ממש תסבול שם? ומי יודע איך האבטחה? מי בכלל שומר עליהם? מה בדיוק המסלול כל יום? ואלוהים, איך שכחתי, איך אני אדבר איתה אם אין לה טלפון נייד?’

בשש בבוקר אני מעירה אותה כשבליבי החלטה. “בוקר טוב”, אני אומרת לה, “את זוכרת שהיום את יוצאת למחנה קיץ?” היא מהנהנת ומחבקת אותי עדיין מתוך שינה.

היא קמה לאט ומתלבשת, “אה…”, אני מתלבטת איך לנסח את המשפט הבא שלי כראוי ואז אומרת: “אם את באמת לא רוצה ללכת, אז מבחינתי את יכולה להישאר בבית”.

“מה פתאום אמא”, היא אומרת לי בנימה של חצי תדהמה וחצי נזיפה, “אני יודעת שבסוף יהיה לי כיף, ואם לא אז אני אתקשר אליכם. בקטנה אמא, אל תהיי בלחץ, זה רק מחנה קיץ”.

לבלוג הקודם של נירית: משקפופר

עוד בנושא

אין פוסטים נוספים בנושא זה
commentIcon

2 תגובות

  1. נהנתה או לא נהנתה במחנה קיץ?

    נירית, מחכים להמשך.

    אגב, בעלך צודק.

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.