fbpx

חברים של הילדים

לא תמיד הם יהיו לטעמנו. הורים רבים מתמודדים עם השאלה מה לעשות כשהחברים של הילדים לא נראים להם מתאימים או אפילו מזיקים. עד כמה הורים יכולים להתערב או להשפיע, אם בכלל? 

אנחנו לא נבחר לילדים שלנו את החברים שלהם.

(וגם לא את בני הזוג, כשהם יגדלו קצת)

גם אם החברים של הילדים שלנו לא מוצלחים כמוהם.

גם אם החברים שלהם לא מוצלחים בכלל.

גם אם אנחנו לא יכולים לשאת מישהו מהם.

עדיין הילדים שלנו יבחרו לעצמם את החברים, ולא ישאלו אותנו. זה עצוב. זה מבאס. וככה זה.

הורים לא בוחרים לילדים שלהם חברים, כי בחירת חבר או חברה (או בן זוג) לעיתים רחוקות מבוססת רק על “כמה מוצלח החבר”. להיפך: בדרך כלל, הבחירה מבוססת על השלמה – דרך החברות והחברים שלנו אנחנו נהנים מתכונות שלא נולדנו איתן. ולכן מאד טבעי לראות ילדה ביישנית שבוחרת חברה דעתנית, תובענית ואפילו חצופה, או ילד מרצה ועדין שבוחר לו חברים ברדקיסטים או מניפולטיביים (בדיוק כמו שבזוגיות נראה פעמים רבות הפכים שמתחברים).

דרך להתנסויות חדשות

דרך החברות עם השונה, הילדים שלנו יכולים להתנסות בהתנהגויות אחרות, באסטרטגיות חברתיות חדשות – אבל באופן בטוח. החברות עם השונה מהם מרחיבה להם את הרפרטואר, מאפשרת למידה. דרכה הם יכולים למדוד זהויות חדשות, להרשות לעצמם ולעצמן התנסויות חדשות גם אם לפעמים ההתנסויות האלו מכאיבות.

ולכן, גם אם אנחנו לא מחבבים את אחת החברות או החברים, מוטב להרגיע את הקמפיין הפנימי נגדם ובטח את הקמפיין החיצוני. זה שנשמיץ חבר או חברה שלהם לא יעזור – רק יגרום לילדים לספר לנו פחות על מה קורה בקשר הזה.

כמו תמיד – תקשורת היא המפתח

במקום זה, עדיף לעשות ארבעה דברים:

    1. דרך שיחה נוכל להבין טוב יותר מה הילד או הילדה שלנו באמת מבקשים לעצמם דרך החברות – ביטחון? אתגרים חדשים? חיבור עם קבוצות נוספות? –  ואולי נוכל לעזור להם לחפש את אותם דברים במקומות נוספים.

    2.  למצוא הזדמנויות לדבר על חברות באופן כללי. מה מאפיין חברים טובים, מה המקום של הדדיות בקשר, מה המקום של כנות, איך מתחשבים זה בזה, איך נותנים מקום לאחר בקשר.

    3.  להדגים. הילדים שלנו לומדים הכי טוב על יחסים ממה שקורה בבית, בינינו לבינם.

    ילדה שמרצה בבית, תרצה גם את החברות שלה. ילד שתמיד אומרים לו מה לעשות, יחפש חברים שיגידו לו מה לעשות. אם אנחנו רוצים שהילדה שלנו תדע להגיד “לא” לחברות שמציעות דברים שליליים, צריך להתחיל לאמן אותה להגיד “לא” בבית.

    4. לתת כלים. או במילים אחרות לעזור לילדים שלנו – כשהם מתבאסים מהחבר או החברה – לדעת מה לעשות בפעם הבאה. ואת זה לא עושים בנאומים מלאי תיעוב וכעס וגם לא בנידוי והרחקה מהבית למרות שבא לנו לעולם לא להכניס הביתה את החברה ששוברת לילדה שלנו את הלב פעם אחר פעם. את זה עושים בשאלות עדינות: מה הרגשת? מה עשית? מה עוד אפשר היה לעשות ולהרגיש במקרה כזה?

    החברים של הילדים שלנו לא תמיד יהיו לטעמנו. זו עובדה. אבל אם נזכור שגם דרך חברות שנראית לנו פחות מוצלחת הילדים שלנו לומדים, מתפתחים וממלאים לעצמם צרכים רגשיים, נוכל להירגע, לקבל, לעזור להם באמת.

    הכותבת היא מומחית הורות ומשפחה, מדריכת הורים ומנחת קבוצות מוסמכת מכון אדלר. לעמוד הפייסבוק של מור

    עוד בנושא

    commentIcon

    הורים למתבגרים / מתבגרות?

    גם אנחנו!

    הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.