הכל התחיל מוויכוח על לק ג’ל. מהר מאד זה הידרדר לצעקות ולמרד וכשמדובר בהורים גרושים כל קונפליקט עלול להיות מאיים. איך יוצאים מזה?
אתמול הטינאייג’רית בת ה- 13 צעקה לי: “אני לא רוצה לגור איתך, אני עוברת לגור עם אבא”.
זה הרגיש לי מהאירועים האלה בהם היקום בוחן את ההורות שלי. איך אני אגיב? צאי מזה, צאי מזה קרן. אבל במקום לצאת מזה נכנסתי לזה כמו שור שניפנפו בפניו בבד אדום.
כל הסיפור התחיל מלק ג’ל. נקראתי לאסוף את הטינאייג’רית וחברותיה מבילוי. לאוטו נכנסו שלוש עלמות חן כמעט בגובה שלי. הטינאייג’רית אמרה “אמא, אני צריכה כסף ללק ג’ל”, לא יודעת למה ומה קרה, אבל פצחתי במונולוג חינני, בעיני כמובן, על מי עושה לק ג’ל בגיל 13 (?!).
היכוני למתקפה
Big Mistake. Huge. מבלי ששמתי לב השתררה דממה באוטו ורק אני קשקשתי וברברתי את עצמי לדעת, ממשיכה בנסיעה, מפזרת את חברותיה לביתן, נפרדת מכל אחת בחיוך ומילה חמה והן בשתיקה. מכאן המשכנו אני והטינאייג’רית לביתנו. כשהגענו אף אחד לא הכין אותי למתקפה שעתידה הייתה ליפול עליי בעוד 3..2..1.
מונולוג מלא מילים, צעקות והנפות ידיים נזרק לעברי – עד כמה הבכתי אותה, שאני כזאת זקנה ולא מבינה כלום. מפה לשם, האירוע הלך והתלהט עד למשפט “אי אפשר איתך. אני רוצה לעבור לגור עם אבא”.
עם אבא? נו באמת? אבא? מה יש באבא שאין בי? עוד פעם אבא? מה, אני בתחרות מול אבא? כל פעם שמשהו לא יראה לה היא תוכל לאיים עלי, אני עוברת לאבא? ולמה זה פגש אותי כל כך חזק?
היא דורשת אוטונומיה
היא רצינית? היא סתם אומרת? האם היא היא באמת יכולה לעבור אליו? למה נראה לה שהוא ירצה אותה 24/7? ומה הוא מבין בכלל בלק ג’ל? אבל כנראה לא בלק ג’ל עסקינן, ולא עם מי היא תגור, מדובר באוטונומיה על חייה ובחירותיה. נזכרתי שהיא כבר איימה עלי פעם בעבר כשהייתה קטנה, “אם תעצבני אותי”, היא אמרה, “אני אעבור לגור עם אבא.” משום מה אז זה היה נראה לי חינני, מצחיק במידה, חשבתי לעצמי איזה מתוקה, היא באמת חושבת שהיא יכולה לבחור. היה לי ברור שהיא ילדה ואני המחליטה.
אבל הפעם נבהלתי, פתאום ראיתי מולי נערה צעירה, האם עכשיו כשהיא בת 13 וכל סימני ההתבגרות נראים על גופה ונפשה, אני עדיין המחליטה? ולמה זה כל כך העליב אותי? אולי זה אומר שאני אמא לא טובה? אולי אני שוב מרגישה שאני הולכת להינטש? ואולי דווקא בגלל שאני אמא מכילה היא מרשה לעצמה לאיים עלי? אולי היא בוחנת עד כמה אני אוהבת אותה? כמה אלחם עליה? מה קורה לי? זאת הבת שלי! תחושות מוזרות מציפות אותי. ללא ספק נכנסתי ללופ עם עצמי. כשהיא הייתה קטנה, עניתי לה בצורה חד משמעית: “דניאלה, את ילדה ואיזה כיף לך שאת ילדה, כי ילדים לא צריכים להחליט איפה הם יגורו, בשביל זה יש הורים ואנחנו מחליטים היכן תגורי”.
אבל עכשיו היא כבר לא ילדה. הבנתי שיש מולי טינאייג’רית, אני צריכה להשלים עם זה ולשנות את קו המחשבה שלי. דבר ראשון, לא להיעלב. דבר שני, לא להראות לה שהיא יכולה לאיים עלי. דבר שלישי, לתת לה אהבה וגבולות. נכון, היא אמנם מתבגרת והיא מלאה דעות ורצונות אבל היא עדיין ילדה ואני עדיין אמא שלה. הבנתי שאני צריכה לאסוף את עצמי, לא להיגרר.
שינוי גישה
אז אחרי שהבית רעד מצעקות כשהיא מטיחה בפני מילים שבקושי הצלחתי להבין, ואחרי שצעקתי בחזרה והאגו שלי נרגע, החלטתי לנקוט בגישה אחרת – אולי היא כן יכולה לבחור היכן תגור? או לפחות אולי אני צריכה לתת לה את האופציה. החלטתי לעשות איתה “שיחת יחסינו לאן”.
בשיחה אמרתי לה “תראי דניאלה, אם תחליטי לעבור לגור רק עם אבא יהיה לי עצוב וזה לא יהיה לי קל.
אני רוצה שתישארי לגור איתנו, חשוב לי שתהיי פה, אני אוהבת אותך ואשמח שתישארי, אבל אם תרצי לעבור לגור עם אבא את יכולה לעשות את זה.”
היא הסתכלה עלי, “אמא את יכולה לקחת אותי ואת הדר לצופים? “
“כן דניאלה. “
הכותבת כתבה את הספר “כשאמא ואבא נפרדים”. לעמוד הפייסבוק
