fbpx

הפרדת הרשויות – על מי תתגבר פסקת ההתגברות?

למה חשוב לשמר בישראל הפרדת רשויות? למה בית משפט עליון שאינו תלוי בפוליטיקאים נחוץ כל כך? ועל מה בדיוק מתגברת פסקת ההתגברות? שאלות ותשובות ברומו של יום ואיך כל זה קשור לחיים עצמם?

הטור הקודם דן במושגים רוב והכרעת הרוב, והסתיים בשאלה מה עושים במקרה שהרוב משתמש לרעה בכוחו ופוגע בזכויות האדם, בזכויות המיעוט, או בעקרונות הבסיסיים של המדינה. התשובה של הרעיון הדמוקרטי לסכנה כזאת היא הפרדת הרשויות ועצמאות מערכת המשפט. זה הנושא שנמצא במרכז הסערה שמרעידה את הארץ בימים אלה.

הפרדת רשויות היא פיצול הכוח השלטוני בין שלוש רשויות (המבצעת, המחוקקת והשופטת), כך שלא יצטבר כוח רב מידי בידי אדם אחד (למשל ראש ממשלה) או קבוצה קטנה של אנשים (למשל מפלגה). זאת, משום שריכוז כוח רב מידי מחזיר את המשטר למה שהיה טרם הולדת הדמוקרטיה המודרנית: שלטון כל יכול, שאזרחיו הם נתינים, יותר מאשר אזרחים בעלי זכויות.

למה צריך הפרדת רשויות?

בישראל, הפרדת הרשויות לוקה כבר כיום בחסר, שכן הממשלה והקואליציה בכנסת מורכבות מאותן מפלגות ואף מאותם אנשים, ומתפקדות למעשה כרשות אחת. באופן פורמלי הכנסת מחוקקת חוקים. אבל בפועל, הממשלה, באמצעות “ועדת השרים לחקיקה”, יוזמת חוקים בעצמה או מחליטה אילו חוקים שיזמה הכנסת יקודמו, והח”כים של הקואליציה מחויבים להצביע בעדם ( מתוקף משמעת קואליציונית). הזהות בין הממשלה והרוב בכנסת, מאפשרת לממשלה להעביר כל חוק שהיא רוצה (כולל חוקי יסוד), ולהפיל כל חוק שהאופוזיציה מעלה, בעזרת הרוב האוטומטי שלה (לפחות 61). למעשה, הח”כים של הקואליציה מתפקדים כמעין חיילים של הממשלה בתוך הכנסת. זה נכון לגבי כל ממשלה, מכל מפלגה, ונובע מהמבנה הקואליציוני של המשטר. אפשר לראות זאת כיום, כשהקואליציה בכנסת מקדמת את רצון הממשלה בשינוי השיטה המשטרית, ותוצאות ההצבעות ידועות מראש. התוצאה היא כוח כמעט בלתי מוגבל של הרשות המבצעת (הממשלה), שלרשותה עומדים גם אמצעי אכיפה כגון המשטרה, ההוצאה לפועל, ועוד. בארה”ב, לדוגמא, אין זהות מפלגתית בין הרוב בקונגרס או בסנאט לבין הנשיא. באופן שגרתי למדי, הנשיא הוא ממפלגה אחת, ואילו הרוב בקונגרס ו/או בסנאט הוא ממפלגה אחרת. עובדה זו משפרת את האיזון בין הרצונות והאינטרסים של כל חלקי האומה. גם במקרה שהאיזון הופר, יש חוקה, שלא מאפשרת לפגוע בזכויות יסוד או לשנות את המשטר.

הרשות השופטת אינה נבחרת ואינה תלויה

מציאות זו והיעדר חוקה בישראל, מעצימים את החשיבות בעצמאותה של הרשות השלישית – השופטת, שתפקידה לפסול חקיקה שמנוגדת לחוקי היסוד ולעקרונות היסוד של המדינה, ולמנוע החלטות בלתי סבירות באופן קיצוני של הממשלה. חשוב לציין, שבית המשפט איננו פועל באופן יזום, אלא אך ורק בתגובה לעתירות שמגיש הציבור, שמעשי הממשלה והכנסת פוגעים בו.

מקדמי הרפורמה טוענים, שבית המשפט איננו נבחר, ולכן אסור לו להתערב בחקיקה ובהחלטות של נבחרי הציבור. אולם, זהו דווקא הבסיס להפרדת הרשויות, ולחשיבות עצמאותה של הרשות השופטת, שלה אין אינטרסים של שרידות פוליטית. כיום, השופטים נבחרים בהסכמה בהתאם לכישוריהם ומומחיותם המקצועיים, על-ידי ועדה שבה לאף רשות אין רוב. אם הם ייבחרו על ידי הפוליטיקאים (כפי שקובעת הרפורמה), הם יהיו תלויים בשלטון ולא יוכלו לשפוט באופן אובייקטיבי. בעצם תהיה בישראל רק רשות אחת, שכוחה בלתי מוגבל.

מי ידאג לתיקון אפלייה?

תארו לעצמכם מצב שבו הורים תובעים את הממשלה על שפגעה למשל בזכות ילדם לחינוך, והשופט/ת נבחר/ה על ידי הממשלה, שהיא הנתבעת במקרה הזה. מה הסיכוי של ההורים למשפט צדק? בהשאלה, דמיינו מצב שבו מנהלת בית-הספר ממנה את חברי ועד ההורים. במקרה שילד יופלה על ידי המנהלת, האם חבר ועד שמינויו תלוי במנהלת, יעז להתנגד לה?

בהסכמים הקואליציוניים שבין הליכוד לציונות הדתית מופיעה כיום הצעת חוק (של אורית סטרוק), לביטול איסור האפליה.  אם החוק יאושר, אזרחית שרופא יסרב לטפל בה למשל, בשל נטיותיה המיניות, תעתור לבג”צ. אולם, אם הרפורמה תאושר, גם אם ביהמ”ש יפסול את החוק המפלה, הכנסת תוכל “להתגבר” על הפסילה ולחוקקו מחדש (פסקת ההתגברות). לו כך היה לפני 14 שנים, הילדות המזרחיות בעיר עמנואל היו נותרות מחוץ לבית-הספר, שהנהלתו החרדית אשכנזית סרבה לקבלן אליו בשל מוצאן. לפרשת עמנואל היה סוף טוב, בזכות עצמאותו של בג”צ, שקיבל עתירה שהגישה העמותה החרדית “נוער כהלכה”, וחייב את בית הספר ואת העיר עמנואל לבטל את האפליה. מי ידאג לילדות בעמנואל או בכל מקום אחר, אם הכנסת תוכל – בשם “הרוב” – “להתגבר” על החלטת בג”צ ועל זכויות היסוד שלנו ולהותיר את האפליה על כנה?

הכותבת היא ראש המחלקה לחינוך בלתי פורמלי במכללת סמינר הקיבוצים

עוד בנושא

commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.