מסיכות של היומיום

בני נוער רבים עוטים על עצמם מסיכות על בסיס קבוע מתוך חשש להיות חשופים לביקורת ושיפוטיות. המחיר הוא באובדן האותנטיות. כך תעזרו להם להסיר אותה בביטחון

עבור בני נוער רבים פורים הוא חג נחמד ומיוחד, המאפשר לשמוח ללא גבול, לא לחשבן לאף אחד ולהיות כל מה שרק רוצים בביטוי מלא ומשחרר.
קצת בדומה לזמרים בתכנית “הזמר במסיכה” שהמסיכה שהם עוטים על עצמם מאפשרת להם לחרוג מגבולות היומיום, להשתולל ולחוש משוחררים. המסיכה נותנת לכך מקום.

מסכה להגנה מפני חרדה חברתית

אך יש גם בני נוער רבים שהמסכה משרתת אותם ביום יום. הם מגיעים לבית הספר ומידי יום עוטים על עצמם מסיכות. על שום מה ולמה?
חלק מהמתבגרים חוששים להיות מי שהם, להביא את עצמם לידי ביטוי במלוא הדרם, הם חוששים להיחשף לביקורת ולשיפוטיות מה שמנהל אותם ולא מאפשר להם להיות מי שהם.  
חשוב לזכור שזה קיים גם בקרב מבוגרים.
דוגמא להתמודדות מגבילה ניתן לראות בפרט אצל בני נוער בעלי חרדה חברתית המוטרדים ומודאגים משיפוטיות לרעה על ידי אחרים. החשש מפני מבוכה קשה לעיתים מגיע עד כדי כך שזה משתק וגורם להם להפסיק לעשות את מה שהם רוצים, או להימנע ממפגשים חברתיים. כמובן שגם בחרדה חברתית קיימת סקאלה שחשוב להכיר וחשוב לטפל בה.
גם בני הנוער שאין להם חרדה חברתית עדיין מאוד מושפעים מהדעה החברתית. בגיל הזה במיוחד לחברה יש מקום מרכזי וקיים רצון עז להשתייך וחשש מלהתבדל במידה כזו או אחרת.

מה יקרה אם המסיכה תרד?

המסיכה לעיתים מגוננת ומשרתת אותם אך עולה השאלה, איך זה להיות בלי מסיכה? ומה עלול לקרות אם היא תרד והאמת תיחשף?
למעשה, מאומה לא יקרה, אך בחוויה הסובייקטיבית קיימת תחושה שללא המסיכה הם יחושו שהם לא מספיק טובים או ראויים כפי שהם.
אמנם יש “רווחים” יומיומיים בעטיית המסיכה, אך ישנם גם לא מעט “מחירים” – המסיכה הופכת להיות הגנה, מגן, שיריון המגן מפני הפגיעות אך לאורך זמן היא פוגעת באותנטיות.

גיל ההתבגרות הוא גיל שקבוצת השווים כל כך חשובה, וישנו חשש גדול אצל מתבגרים להיתפס במערומיהם מול בני נוער אחרים, וקיימת חשיבה דיכוטומית של שחור ולבן, הכל או לא כלום.

כך למשל מנקרת השאלה: “עם המסיכה אני מוגן.ת ומה אני בלעדיה?” עדיף שלא יכירו אותי.  המסיכה נותנת לפרט את האופציה לבחור איזה חלקים לחשוף ואילו לא.

הסרת המסיכה

תהליך הסרת המסיכה הוא תהליך הדרגתי ותלוי בתחושת הבטחון והמוגנות שהמתבגרים חשים. וגם אז רק בחלקים. קודם נחשפות העיניים, הלחיים ואז כל הפנים. הרצון להיות חשופים ולהביא את מי שהם לידי ביטוי מלווה בחשש גדול, חשש שיכול ליצור השתבללות והתכנסות.

המתבגרים שמודעים למצבם ורוצים ליצור שינוי ימצאו את הדרך הנכונה והבטוחה עבורם להוריד את המסיכה ולהרגיש בטוחים והכי אותנטיים שהם יכולים להיות. לעיתים זה רק בפני חבר אחד או שניים ולעיתים בפני קבוצה מצומצמת. ולעיתים רק בפני ההורים. זהו תהליך הדרגתי של מציאת מקום השתייכות ויצירת זהות עצמית.
גם להורים יש תפקיד בסיוע למתבגרים שרוצים בזאת. ראשית, ביכולתם להפנות את הזרקור אל החוזקות של המתבגרים, לחבר אותם אל העוצמות שבתוכם ולאפשר להם תחושה של קרקע בטוחה בבית לאור החוויה שהקרקע פחות בטוחה להם במרחב החברתי.
חשוב להזכיר להם את היופי שקיים בתוכם, לתת להם דוגמאות להצלחות שלהם ולהיות הקול המאזן.
לסייע להם לעבור מחשיבה מעכבת לכזו שמקדמת וכך להתחיל לייצר שינוי קוגנטיבי תהליכי בחשיבה שלהם, שיסיע להם למצוא את הקול הפנימי שבתוכם שיוכל לצאת אט אט מבעד למסיכה, עד הסרתה המוחלטת.
יש חופש ושחרור גדול בלהיות עם מסיכה לתקופה קצרה אך יש חופש גדול ואותנטיות אדירה לדעת לחשוף את מה שמתחת למסיכה וללמוד להיות בלעדיה.

הורים, לכם יש תפקיד חשוב בסיוע בתהליך.

הכותבת היא מרצה, מנחת קבוצות, בעלת משרד ייעוץ והדרכה MYJUMP, בעלת תואר שני בחינוך, מטפלת קוגניטיבית התנהגותית בעצימות נמוכה LICBT ו- Master Nlp. לאתר