סבא וסבתא ילדים: “ילדי טהרן”

מיכל לייסט, בת להורים שעלו לארץ במבצע “ילדי טהרן” מחייה מחדש בספרה הראשון את סיפור ההצלה המטלטל שעברו הוריה. כאן היא מספרת על החיים לצד הזכרון, האופטימיות שהוריה הנחילו לה, וגם למה בחרה לכתוב דווקא לנוער

שמי מיכל, אני בת 69. הורי, הלה ויוסק’ה עלו לארץ בשנת 1943, בשיאה של מלחמת העולם השנייה. הם עלו כנערים במסגרת עלייה שנקראה “ילדי טהרן”.  כשפרצה המלחמה, מאות אלפים של יהודים ברחו מפולין לרוסיה. גם הורי שהיו אז בני 14 וכמעט 13, היו בין הבורחים. הם ברחו יחד עם הוריהם וחיו איתם יחד, בתחילה כפליטים בערים שונות בברית המועצות ואחר כך הוגלו למשך שנה לסיביר.

נדודים, סבל ורעב

בקיץ 1941 כשהחל מבצע ברברוסה – פלישת גרמניה לברית המועצות, שוחררו כל האסירים הפולנים מסיביר ומאות אלפי אסירים משוחררים החלו לנדוד לדרום. הפליטים התרכזו בעיקר באוזבקיסטן  אך גם במדינות אחרות. בין הפליטים היו המוני ילדים, חלקם יתומים. מצבם של כל הפליטים היה בכי רע. הממשלה הפולנית הגולה שמקום מושבה היה בלונדון, ניסתה לעזור וריכזה את הילדים היתומים הפולנים, (נוצרים ויהודים) בבתי ילדים. שם הילדים קיבלו מעט מזון וקורת גג. לאחר תקופת נדודים נוספת  והמתנה ארוכה בטהרן, הגיעו 730 מהילדים האלו ב-18.2.1943 לארץ ישראל. הם הגיעו לארץ לאחר שלוש וחצי שנים של נדודים, סבל ורעב, לאחר מסע של יותר מ-15,000 ק”מ. רובם הגדול של הילדים הגיעו יתומים, אלו שהוריהם שרדו כמו הורי למשל, נפגשו איתם כאן בארץ רק לאחר מספר שנים של פרידה. אמי שלי, למשל נפרדה מהוריה כשהייתה נערה בת 16 ונפגשה אתם שוב כשהייתה בחורה בת 22.

הילדים העולים נקלטו בקיבוצים ובפנימיות ולמרבה הפלא רובם נקלטו היטב. הם למדו במהירות עברית והשתתפו בבניין הארץ ובהגנה עליה. בהמשך, חלקם התגייסו לצבא ומלאו במהלך שירותם  תפקידי מפתח. אחרים למדו עריכת דין, הנהלת חשבונות. היו כאלו שלמדו אחיות, מורות והיו כאלו שעסקו במלאכת כפיים. הם התחתנו והקימו משפחות.

הכוח הטמון בבני האדם

לאורך כל חיינו, ליווה אותנו, שלושת האחים במשפחה, סיפור ילדותם של ההורים. בכל גיל הם חשפו אותנו לפרטים שנראו להם מתאימים וכך, לאט לאט נחשפנו לסיפור המלא. הם תמיד אמרו לנו את האמת אך עשו זאת בצורה שהתאימה לגילנו עד שבגרנו  ונודעו לנו כל הפרטים וכל הסיפורים שמסביב.                                

הסיפור הזה הוא חלק ממי שאני היום. זה סיפור אישי, של המשפחה שלי אך הוא חשוב מפני שהוא מייצג את סיפורן של המון משפחות אחרות. אני חושבת שהוא גם מלמד הרבה על העוצמה והכוחות שטמונים בבני האדם ועל היכולת להשתקם ולהיבנות מחדש.

אחותי שהיא הבכורה במשפחה, נולדה 6 שנים אחרי שההורים עלו לארץ, הם כבר היו ישראלים לכל דבר. הם כבר הספיקו ללמוד עברית, לשרת בפלמ”ח, הם הספיקו להקים קיבוץ חדש בארץ, להתחתן וללדת ילדים. הם לא שכחו אף פעם מה עבר עליהם ולמרות הצלקות שנשארו היתה בהם היכולת המופלאה להמשיך לחיות, ליהנות מדברים יפים ומעניינים, להתעניין ולקרוא ספרים, לטייל, לשמור על קשרים עם חברים וכמובן, מעל הכל, ליהנות מהמשפחה ולהעביר לנו הילדים את הזיכרונות. אני מקווה שאנחנו יודעים גם ללמוד את הלקחים. קשה להאמין איזו חיות וחיוניות מצויים בנו בני האדם ואת זה אני רוצה שנזכור.

ילדים רגילים ממשפחות רגילות

הסיבה שכתבתי את הספר, היא כנראה ברורה. זה סיפור ייחודי מצד אחד אך יש בו הרבה משותף לאחרים ולכן הוא גם סיפור מייצג. חשבתי שחשוב שידעו ויכירו מה שעבר על שני ילדים רגילים משתי משפחות רגילות. חשבתי שחשוב שיכירו את הסיפור של מאות אלפי היהודים שברחו ולא נשארו בפולין כשפרצה המלחמה.

בחרתי לכתוב לנוער משתי סיבות. אחת קשורה בהורי והשנייה קשורה בי ושתי הסיבות הללו הן בעצם סיבה אחת. המלחמה פרצה כשהורי היו בני נוער ורציתי להביא את הדברים בצורה שתהיה כמה שיותר דומה לחוויה שלהם בעת שהאירועים התרחשו. הסיבה השנייה היא מפני שרציתי להביא את הדברים בדרך דומה ככל האפשר לאופן שבו אני נחשפתי לסיפורים, מגיל צעיר, בפשטות ובישירות. רציתי לספר כמו שסיפרו לי, לספר את האמת בצורה שמתאימה לגילאים צעירים. מה שטעון הסבר, יוסבר ומה שצריך לשאול-מותר. האופן שבו נחשפנו לסיפור, הפך להיות חלק בלתי נפרד מחוויית הילדות שלנו ומהאישיות שלנו. זהו חלק מהחוויה של הילדים של מי ששרדו את המלחמה.

הכותבת היא בת להורים שעלו לארץ במבצע “ילדי טהרן”, וזהו ספרה הראשון