מה קורה ליחסים במשפחה כשתהליך ההתבגרות הולך ומתמשך? איך מתכוננים נכון למציאות שהשתנתה לנו, בה בניית הזהות של ילדינו מתארכת ומתרחשת בעודם נשארים תחת חסותנו?
“הילד בן 30 יש לו חום גבוה, הוא שוכב על הספה בבית הוריו “. השיר האייקוני של אהוד בנאי יצא לאור בשנת 1996. אני מניחה שאהוד בנאי לא ידע שהשיר הזה יהיה כל כך רלוונטי לדור המילניום. ילדי המילניום נולדו לתוך עולם דיגיטלי שמתפתח ומשתנה במהירות, חברת שפע חומרנית שמציבה את הילד במרכז. הילדים שהפכו לבוגרים צעירים, השתחררו מהצבא לתוך עולם שמלקק את פצעי הקורונה ומתאפיין בחוסר יציבות כלכלית פוליטית ותעסוקתית.
קר ויקר שם בחוץ
כשהם חמושים באמונה עצמית גבוהה, תפיסות עולם פרוגרסיביות, יצירתיות ויכולת נמוכה לדחיית סיפוקים, הם מרגישים לראשונה שקר ויקר מחוץ לבית ההורים ומחליטים שעדיף להם להישאר בבית ולחפש את זהותם בתנאים הנוחים שההורים מאפשרים להם.
התופעה הזו נקראת בגרות בהתהוות.
אין הורה שלא מכין את עצמו לגיל ההתבגרות, אבל העובדה שגיל ההתבגרות לא מסתיים בגיל 18 וגם לא בגיל 30 תופסת את רוב ההורים לא מוכנים והם זורמים (או לעיתים מושלכים) למציאות החיים שבה הילד הבוגר נשאר בתלות כלכלית ורגשית עם מאפייני הקשר ודפוסי התלות- נפרדות שאפיינו את המשפחה גם קודם.
המושג בגרות בהתהוות נוצר בתחילת שנות ה-2000 והוא תולדה של תצפיות על שינויים חברתיים בעולם המערבי. המושג מתייחס לצעירים בעולם המערבי (בגילאים שבין 20-35) ממשפחות במעמד סוציו-אקונומי בינוני-גבוה ומתאר תלות כלכלית של צעירים בהוריהם ואחיזה בתפיסות עולם פרוגרסיבית שמאפשרת תהליך ממושך של בניית זהות.
התלות זו היא תוצאה של סיבות מגוונות והיא לא בהכרח שלילית. זו תופעה שלא מאפיינת רק את מדינת ישראל. במדינות שבהן יש רווחה כלכלית יחסית הצעירים עוזבים מהר יותר את בית ההורים, לעומת זאת במדינות כמו יוון ואיטליה שבהן יש משבר כלכלי מתמשך, אחוז גבוה של צעירים נשארים להתגורר בבית ההורים. בישראל הנתונים מדברים על אחד מתוך שלושה צעירים שמתגוררים בבית ההורים.
אנחנו עזבנו את הקן ברגע שיכולנו
כאשת מקצוע טיפולי שמתמחה בעולם של צעירים הבנתי שאני צריכה להעמיק את הכרותי עם המושג ולעדכן את תפיסת העולם שלי כשנוכחתי שרוב הבוגרים הצעירים שמטופלים אצלי בקליניקה עדיין מתגוררים בבית ההורים ועוסקים באופן אינטנסיבי בשאלות של זהות (תעסוקתית, מינית וחברתית). אני מודה שהתופעה שראיתי בקליניקה תפסה אותי לא מוכנה, מהסיבה הפשוטה שסיפור העזיבה שלי את הקן היה שונה לחלוטין. אני חיכיתי בקוצר רוח להשתחרר מהצבא ולעזוב את הקיבוץ וכך אכן היה. עזבתי את הקיבוץ, התגלגלתי ממקום למקום ולא חשבתי לרגע שזה קשה מדי או בלתי אפשרי. ההתמודדות יצרה אצלי חוסן ותחושת מסוגלות.
באותה תקופה צפיתי בדבקות בסיינפילד וב”חברים” ודמיינתי את חייהם של בני גילי בתפוח הגדול. שתי הסדרות ייצגו תמונה של דור שעזב את בית הוריו, גר בדירות שכורות וקבוצת החברים היא קבוצת ההשתייכות המשמעותית שלו. ההורים בסדרות האלו כמעט לא נצפו על המסך וכשכבר הופיעו , היו מגוחכים ופתטיים.
חרדת ההחמצה מתודלקת ע”י הרשתות החברתיות
סיינפלד ו”חברים” ייצגו תמונה של דור. כשניסיתי לחשוב מהן הסדרות המייצגות את דור המילניום קלטתי שאין דבר כזה. יש שפע של סדרות, שפע של אפשריות בחירה ומתוך השפע הזה שבו הכל אפשרי נוצרת זהות בהתהוות שהולכת יד בידעם FOMO (חרדת ההחמצה-Fear of Missing
Out). חרדת ההחמצה מתודלקת ע”י הרשתות החברתיות. שם נראה שכולם נוסעים כל הזמן לחו”ל, בונים אפליקציות, מנהלים סטארטפים ומנהלים זוגיות סוערת פתוחה ויחד עם זה אוהבת. כל השפע בחלון הראווה הרשתות החברתיות פוגש את הצעיר ששוכב על הספה בבית הוריו ולא מצליח להחליט איפה לעבוד, מה ללמוד ומהי הזהות המינית שלו. הוא משותק מהמסר החברתי וההורי שמצפה ממנו להצלחה.
לאזן בין העונג למציאות
ב- 1915 פרויד דיבר על עיקרון המציאות ועיקרון העונג. העונג הוא הכרחי לחיים מלאי שמחה אך לשם האיזון יש צורך להכיר במציאות. צעירי דור המילניום מתמודדים עם מציאות חיים שונה מהמציאות שלתוכה התבגרו הוריהם ואילו ההורים מצידם מנסים לרפד עבורם את המציאות ולאפשר להם נחיתה רכה בעולם כדי שלא יסבלו וימשיכו להנות מהחיים.
המנטרה החברתית שמאחלת לילדים רק להיות מאושרים פוגשת את המציאות שבה זה בלתי אפשרי, לפחות לא כל הזמן. ההורים מנסים להחזיק את המציאות עוד קצת עבורם אך בהדרגה הילדים אמורים להתבגר, להיות מוכנים להכיר במציאות ולהתמודד איתה .
במחקר של ד”ר שירלי בן שלמה ואופיר ברש מאוניברסיטת בר אילן הן מצאו שככל שהגיל של הצעירים שנשארים בבית עולה מעל גיל 30 כך יורדת שביעות הרצון ההדדית מהסידור הזה. ההורים רוצים להתפנות ולחיות את חייהם והצעירים סובלים מדימוי עצמי נמוך ומתחושה של פגיעה במסוגלות העצמית.
אולי בעצם סיפורו של הדור הזה מסופר בסדרה הישראלית החמודה ” האחיות המוצלחות שלי “, בה ההורים יוצאים לשיט ממושך סביב העולם ושלוש בנותיהן הבוגרות נשארות להתמודד לבד עם חייהן כנשים בוגרות שנאלצות להיכשל להתמודד ולהתבגר.
שיחה על חלוקת תפקידים
אני לא חושבת שצריך לעזוב את הילדים כדי שיתמודדו לבד עם העולם אבל אני כן חושבת שיש צורך להתכונן לשלב שבו הבוגרים והבוגרות הצעירים חוזרים הביתה, עוזבים ואז שוב חוזרים עד לשלב של פיתוח זהות יציבה ועצמאית.
במסגרת ההכנות של הבית והמשפחה אני ממליצה לקיים שיח פתוח על חלוקת תפקידים וניהול מחודש של משאבי זמן אנרגיה וכסף. או במילים אחרות: נקו אחריכם, פנו את המדיח , תשאלו אם זה בסדר להזמין את החברים כל ערב למרפסת ואולי אפילו תעשו קניות ותבשלו משהו להורים שלכם.
הכותבת היא עו”ס קלינית ופסיכותרפיסטית מוסמכת מטפלת מלמדת וכותבת
