fbpx

הדרך הארוכה מפוטנציאל למימוש

אחרי שנים טראומטיות בהן סומן כילד מקולקל, מצא עצמו אבוד וחסר מסגרת, דרור שגב, היום מנכ”ל מצליח, חורש את הארץ ומספר את הסיפור שלו כדי שאף ילד לא יישמט למערכת כפי ששמטו אותו

נעים מאוד. שמי דרור. נולדת וגדלתי בחדרה בשכונת ברנדייס, שהייתה שכונת מרחבים וכר משחקים נהדר לילדים. סבא וסבתא שלי גרו בשכונה אחרת בעיר, גבעת אולגה, שכונת עולים מרגשת, שבכל פינה בה מריחים את הים. גם היא נטמעה עמוק בנשמה ובהוויה שלי.

כמו בכל שכונה קטנה “של פעם”, המשפחתיות הייתה מעל הכל; ילדים אוכלים בבתי השכנים, כל פעם אוכל עדות אחר. מסיימים את בית הספר ורצים לשדות, לקטוף תפוזים. לא מוותרים על כדורגל בכל יום, גם כשאין כדור וגם כשאין כוח.

במתמטיקה המספרים לא היו ברורים לי

בבית הספר היסודי הייתי משוחרר לחלוטין מכל דאגה. הייתי תלמיד מעל לסביר. בשנים הראשונות בבית הספר היסודי די הסתמכתי על האינטליגנציה ויכולת התפיסה המהירה שניחנתי בה. עד שבשלב מסוים התברר שהיכולת שלי לעבד את החומר מוגבלת, וגיליתי שאני מוסח דעת –  מה שהיום מכנים כ”הפרעות קשב וריכוז”. לא הצלחתי לשבת נינוח בכיתה. המספרים בשיעורי מתמטיקה לא היו ברורים לי, בשיעורי האנגלית, תנ”ך, כימיה, פיזיקה ועוד מקצועות פשוט השתעממתי והתקשיתי לשמור על ריכוז. ואם בבית ספר היסודי עוד הצלחתי לזרום אם השיעורים הנלמדים ולשמור על איזון עם רמת הכיתה, בהגיעי לבית הספר התיכון, החלה המפלה שלי.

“יש לו פוטנציאל” – ביטוי מסרס

משהו בער בי. לא יכולתי לשבת על הכיסא. חוסר שקט התפוצץ בי ולא הצלחתי למקסם כלל את הפוטנציאל שבי. “יש לו פוטנציאל”  היה לביטוי שגור שכבר נשחק באוזניי. כל המורים אמרו את זה. היועצת לא הפסיקה לזמר את זה. אפילו להורים שלי זה כל מה שנאמר כל הזמן – הוא לא לומד, אבל יש לו פוטנציאל.  

כמה לא מפתיע, אבל הביטוי השחוק והמסרס הזה הפך להיות סוג של נבואה שהגשימה את עצמה. נכשלתי כישלון גורף. בסוף כיתה ט’ נשארתי כיתה ועולמי התרסק לרסיסים. איפה אני בצופים? עם איזו קבוצה אני בכדורגל? איך אני הולך במסדרון לאותה כיתה כמו בשנה שעברה כשהחברים שלי עולים לקומה מעל? ממש מצעד הבושה בכל בוקר מחדש…

ההורים היו חסרי אונים

בסיום אותה שנה נוראית שבה איבדתי גם את נכסיי החברתיים וגם את הביטחון והדימוי העצמי שלי, נזרקתי מהתיכון. כישלונות רצופים אלה הכניסו אותי לסוג של ייאוש פנימי לאור חוסר היכולת לעבור את שנות הבגרות בדרך הלינארית המקובלת על כולם. ככה מצאתי את עצמי יושב בבית עצוב, מתוסכל, מבולבל, עלוב ונעלב. נמלטתי אל בין עלי הדפים של ספרים שהשאלתי בספריה – וגיליתי את המינגוויי, לו אני חב חוב ענק, מעריך ורוצה להיות כמוהו, עד היום – אך לא הייתה לי מסגרת קבועה. ההורים שלי היו חסרי אונים כלפיי ולא ידעו איך להוציא אותי מהחידלון הזה. ייאוש סמוי כרסם בי.

אם לא לימודים, לפחות לך לעבוד. אז בהיעדר מסגרת קבועה התחלתי לעבוד בחנות תקליטים ואיבדתי עוד מחבריי שהמשיכו את המסגרת החברתית בעוד אני נתקעתי מאחור. העבודה בחנות התקליטים היא חשפה אותי עוד למוזיקה מז’אנרים שונים ופיתחה את היכולות שלי להקשיב, לקרוא ולחשוב.

המוזיקה הפכה לבת לוויה פרטית

עכשיו דמיינו את זה: ילד בן 16. אבוד בחלל. עם דימוי עצמי בעייתי אבל חשוף יותר להרבה צלילים ותנועה. המוזיקה הייתה עבורי כלי הגנה והיא סללה נתיבים עמוק אל תוך הנפש. זה היה כמו כדור פלא לחוסן נפשי. זכורים לי היטב רגעי התקמטות הלב נוכח ההאזנה הראשונה לפינק פלויד, ואת תחושת ההתעלות מההאזנה ליצירות רוק מתקדם. המוזיקה פוצצה אותי מבפנים והרגשתי שהיא מעין בת לוויה פרטית ומנחמת שלי. היא הפכה לבת סוד שבה הטמנתי את כל הכאבים מהכישלונות והיא הייתה היחידה שהבינה את הריק והייאוש ולכדה את הרגשות המבעבעים שלי. המרחב הצלילי גרם לי להיסגר יותר בעולמי והפכתי אדם מסוגר יותר, אבל מפוייס בהתאמה.

שם, הדודה האהובה שלי רחל החליטה שזהו. אני חייב דלת החוצה – ושלחה אותי אל יגאל. הפסיכולוג שהציל את חיי.

איתו התחלתי לקלף את עצמי. להיחשף. דרך הצלילים באוזניים והמילים עם יגאל, הצלחתי להבין שאני נושא בתוכי כאבי ילדות, כאבי בגרות, עלבונות שנטעה בי מערכת חינוך לא מכילה ולא סובלנית. הפנמתי שאולי אני ילד מקולקל. ואולי בתת הכרתי ברגעים אלה ניטעו בי הניצנים הראשונים לכתיבת הספר שלי, שנושא בדיוק את השם הזה.

המורים ויתרו מהר מדי

החיים שלנו נחרטים על לוח ליבנו. את זה הבנתי בטיפול הפסיכולוגי. כל המורים שלא ידעו להכיל אותי, והשליכו אותי מהר מדי ובקלות רבה מדי, חטאו לתפקידם. היה עליהם להיות לי גב, מגדלור, להיות המבוגר האחראי הזה שמזהה את ה”כוכב” ההוא שאולי הוא לא רגוע ולא לומד כמו שרצוי בכיתה, אבל ש”יש לו פוטנציאל” על אמת, ולא כמס שפתיים – ולעשות משהו לגבי זה. העלבונות וההשפלות של מורים מסוימים אל מול החברים שלי, וההחלטה החד-צדדית שלהם להיפרד ממני ולהעזיב אותי מהמערכת, הייתה טראומטית. עוד יגיע היום וכל האנשים שנשארו כיתה או הועזבו מבית הספר, יתבעו את עלבונם.

אני לקחתי את הטראומות האלה, כרכתי אותם בין דפים וכתבתי ספרים. רב-המכר “ילד מקולקל” מתאר את הסיפור שלי ואת השיחות שלי עם הפסיכולוג, את המוזיקה שהניעה אותי וריפאה את פצעיי. הספר הזה עשה את הדרך שלו בעולם והיום, הוא הפך להרצאה: “יש לו פוטנציאל” (מצחיק, הא?).

עם הסיפור הזה שלי אני מגיע לבתי ספר, לתיכונים, לעמותות. אני מופיע בחדרי מורים. מספר את הסיפור שלי, שהוא לא רק שלי. מלמד את כולם שאפשר גם אחרת. שכדאי לזהות, לרומם ולהעלות על נס את הילדים האלה שזקוקים לעוד תשומת לב, לעוד מילה טובה. לפירגון שיצמיח להם כנפיים. קשה להם, אבל אסור לוותר עליהם.

היום אני מנכ”ל חברה. ואין לי תעודת בגרות או תואר. היום אני איש משפחה ואבא לילדים ואין בי יותר כעס על מערכת החינוך. 

הדרך הארוכה מפוטנציאל למימוש
דרור שגב. צילום: ליאור רונן

גמישות היא שם המשחק

גמישות, חריצות ומעוף. אלה התכונות שאני רואה אותם כחשובות ביותר לאדם. דימוי-עצמי בגובה דשא מכוסח לא חייבת להיות מנת חלקו של ילד שלא מצליח ללמוד. אני פונה אל כל ההורים שחווים חוויה דומה – בין אם הם ילדים מקולקלים לשעבר, או שהילדים שלהם נעים בין העולמות האלה ולא מוצאים את עצמם במסגרת החינוך – יש תקווה. יש דרך החוצה ואפשר להצמיח כנפיים ולטרוף את העולם בטוב. אני מקווה שכל אחד ייצא עם כלי אחד או שניים מסיפור החיים הפרטי שלי. כנראה שהייתי צריך לעבור את מה שעברתי, כדי לתת שכל לאחרים – הכל פתיר. הכל יהיה בסדר.

הכותב הוא איש משפחה, סופר, מרצה ומנכ”ל. לאתר של דרור, לפייסבוק של דרור

עוד בנושא

commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.