fbpx

החפצה ושיח מיני בוטה עולים מדרגה

בדיוק כשהוחלט על חינוך מיני חובה כחלק מתכנית הלימודים החל משנת הלימודים הבאה, ודווקא לאור המודעות הגוברת בכל הקשור לתלונות על הטרדות מיניות, אנו עדים ליותר תופעות מחפיצות ובוטות המאיימות על נערות

אולטרא כוסית – 10, כוסית אזורית – 9, כוסית בין לאומית – 9.5, מכוערת סוג 1, מכוערת סוג 2

 הדירוג הזה הוא חלק מהשיח הבוטה שמתרחש במרחב הבית ספרי.

כבר הרבה מאוד זמן שאני רוצה להתייחס לזה וכל פעם מחדש אני עוצרת ומנסה לשכנע את עצמי שזה אולי רק קומץ של ילדים, ואולי זה רק בבית ספר אחד, ואולי זה רק מעשה קונדס של גיל ההתבגרות.

לצערי כמות הדיווחים שאני מקבלת על התופעה הזו הולכת וגדלה, בכל הארץ, בכל שכבות האוכלוסייה, גם אצל "בני טובים" והכי גרוע הוא ששכבת הגיל יורדת בקצב מסחרר.

תוהה עם עצמי לאן זה עוד יגיע? ומה יקרה כשזה יקרה לבת/ לבן שלי הפרטי/ת? ואכן קרה לא מזמן, כשילד בן 12 פנה לבת שלי וביקש שתמצוץ לו.

המרחב הבית ספרי כבר לגמרי לא בטוח

עם סיום השנה הזו, שנה של חזרה ללימודים פרונטליים, שנה שבה הילדים חזרו לשערי בית הספר, לפיזיות, לאנרגיה האנושית, לשיח פרונטלי יחד עם לא מעט חרדות חברתיות, הימנעות ופחד מא.נשים. נוסף לתופעות החרדה החברתית, התחרות, ההשוואתיות, מוקד התמודדות חדש. – מוקד של שיח מיני בוטה, החפצה, דרוג חיצוני, התנהגויות לא מותאמות גיל וכל זה קורה במרחב הבית ספרי, שאמור להיות תמים/ נקי/ מחנך/ מעשיר/ מכיל/ חומל/ מגן/ שומר. מסתבר כי בית הספר (כמו עוד הרבה מרחבים אחרים) הפך להיות לא מוגן, מחפיץ, מטריד, מכאיב ואפילו מסוכן.

העובדה שיש שומר בכניסה, ומנהל/ת שמחכים בכניסה לקבל את פני התלמידים לא הופך את המקום הזה לבטוח לנפש שלהם.ן שנמצאת שם חשופה בלי שום הגנה.

הדירוג ככלי נשק

שימו לב לכמה תופעות מטרידות במיוחד:

קבוצת הוואטסאפ לַמַנֹושְׁיָה למשל, יש קבוצה כזו כמעט בכל תיכון/חטיבה. הבינו לבד את הבחירה של השם. זו קבוצה שבה הבנים של התיכון מדרגים את ה"בנות הכוסיות" של השכבה.

הם מצמידים תגיות לבנות, מדרגים אותן ומפרסמים את הדרוג. יש בנות שיודעות שהם בתחתית הרשימה והאבסורד הוא שהן רוצות להיות במקום מכובד יותר: "הפחד הכי גדול הוא להיות מדורגת מעל 100, זה המספרים האחרונים ברשימה….." (עולה לכיתה י' תיכון ברעננה).

במציאות כזו אין להן ברירה אלא להתעסק עם הגוף שלהן, הנראות החיצונית הופכת להיות זו שמנהלת את הנפש שלהן. הן מסתובבות בהפסקה כמו ב"חלון ראווה" ומצפות לקבל לייקים ודרוג שיאפשר להן להרגיש שוות, ובעלות ערך.

ואם לא מספיק הדרוג שלהן ב"לַמַנֹושְׁיָה", כשהן עוברות במסדרונות בית הספר הן נתקלות בגניחות, כן, כן בנים שגונחים לעברן!!, מבטים, היצמדויות. "הוא כל הזמן גונח לי באוזן, הוא הילד הכי מקובל בשכבה, אני מפחדת לדווח עליו, הוא תמיד אומר שזה בצחוק ונצמד אלינו בהפסקות" (ילדה בכיתה ח' כפר סבא). התופעה הזו מנורמלת בקרב בני הנוער ועכשיו יש גם בנות שגונחות, כמעין בדיחה גרועה.

משם זה ממשיך לשיימינג ולעג ואלימות דיגיטאלית. "למי יש עליה?" זו שאלה שעולה בטלגרם כשמחפשים נקמה. מחפשים תמונות ומידע על מתבגרות, ומשתמשים בתמונות שלהן מהרשת לצורך ביוש ונקמה, הטרדות, לעג וכד'. "הם לקחו תמונה שלי ושמו אותה בכל הפרופילים של הבנים בשכבה עם תמונה של שוטרת כוסית" ((חטיבת ביניים תל אביב).

"שמו תמונה של הישבן שלי עם תמונה של איבר מין זכרי ושאלו מי לא ביקר אצלי, העלו לסטורי, תוך כמה דקות היו להם 250 צפיות. מאז אני לא קמה מהכיסא בכיתה כל היום …." (חטיבת ביניים רמת גן).

כיום, כשגיל החשיפה לפורנו במדינת ישראל 2022 הוא גיל 8!!, כשיותר מ 80% מבני ובנות הנוער צופים בפורנו כל יום וכמה פעמים ביום, כשהמדבקות בקבוצות הוואטסאפ הם מדבקות פורנוגרפיות שנשלחות בלי בקרה ובלי רגשות, אנחנו לא יכולים להמשיך להעלים עין. אנוו עדים לעלייה בדרגה מבחינת ההחפצה, המיניות הבוטה והאלימות.

התפקיד שלנו הוא לחנך. פשוט לחנך לאהבה, לראיית האחר, להקשבה לרגשות שלנו, לקבלת האחר, לכבוד וקצת צניעות. זה מה שיכול לשמור ולהגן, כשאנחנו מתמודדים עם מציאות שכזו כבר בקרב תלמידי בית הספר היסודי. אימו של הילד שהטריד את ביתי טענה בתגובה שהבת שלי הרביצה לילד. ההגנה הזו היא לא חינוך ראוי.

הלוואי שנצליח להיות מבוגרים משמעותיים בחייהם של ילדינו, הלוואי שנצליח לחנך אותם לקצת כבוד לאחר ולעצמם.

הכותבת היא מאמנת הורים ומתבגרים לסמכות הורית ומדריכת מיניות. לאתר של ליאורה 

עוד בנושא

מאמרים נוספים

אושר
אמהות כותבות

אושר – זה מגיע לכולנו

ממה מורכבת תפיסת האושר של ילדינו? איך נצייד אותם בכלים הנכונים לבניית האושר האישי הפנימי שלהם? והאם זה מה שמערכת החינוך צריכה ללמד? מחשבות פילוסופיות ומעשיות על האושר שלנו ושל ילדינו

בלוג אורח

סבא וסבתא ילדים: "ילדי טהרן"

מיכל לייסט, בת להורים שעלו לארץ במבצע "ילדי טהרן" מחייה מחדש בספרה הראשון את סיפור ההצלה המטלטל שעברו הוריה. כאן היא מספרת על החיים לצד הזכרון, האופטימיות שהוריה הנחילו לה, וגם למה בחרה לכתוב דווקא לנוער

אושר

אושר – זה מגיע לכולנו

ממה מורכבת תפיסת האושר של ילדינו? איך נצייד אותם בכלים הנכונים לבניית האושר האישי הפנימי שלהם? והאם זה מה שמערכת החינוך צריכה ללמד? מחשבות פילוסופיות ומעשיות על האושר שלנו ושל ילדינו

סבא וסבתא ילדים: "ילדי טהרן"

מיכל לייסט, בת להורים שעלו לארץ במבצע "ילדי טהרן" מחייה מחדש בספרה הראשון את סיפור ההצלה המטלטל שעברו הוריה. כאן היא מספרת על החיים לצד הזכרון, האופטימיות שהוריה הנחילו לה, וגם למה בחרה לכתוב דווקא לנוער

commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.