תחושת החופש המתעוררת עם פרוץ הקיץ והקרבה לסוף שנת הלימודים, מעלה בבתים רבים את הסוגיה הבעייתית הזו – לאפשר או לא לאפשר למתבגרים אופניים חשמליים? איך מתמודדים עם הרצון העז שלהם, מול החשש המוצדק שלכם?
״הוא רוצה שנקנה לו אופניים חשמליים כדי שיוכל להתנייד בעיר כמו רוב החברים. מה אני אומרת לו?”
זה מה שכתבתי בקבוצת אמהות כדי לשמוע עוד דעות. יש שקנו ויש כאלו, כמונו שממש דואגים. עוד נכתב שם “אופניים חשמליים זה מסוכן, הם צריכים לנסוע על הכביש בין המכוניות, אפילו תאוריה אין לו עוד, אני ממש לא יודעת מה לעשות? (אמא לבן 15.5)”
לחץ מסיבי מצד המתבגר
השאלה הזו היא מסוג השאלות שאין עליהן תשובה אחת ברורה, בטח לא תשובה קלה או נכונה. מה שבטוח זה שקשה מאד לעמוד מול הפרץ והסערה של המתבגר או המתבגרת, שנלחמים על רצונם באופניים חשמליים כאילו בזה תלויים כל חייהם.
הוא מצידו רוצה להיות חלק מהחברה, להיות עצמאי ונייד ואפשר להבין אותו – אין על תחושת החופש של להגיע לכל מקום לבד. איך יוכל להמשיך לצאת עם החברים שלו בלי אופניים? כולם ירכבו והוא יצעד? או גרוע יותר, ירכב על אופניים רגילים בעוד השאר ממונעים?
הוא רוצה תשובה עכשיו, ועדיף שתהיה חיובית. הוא שואל כל חמש דקות מה ההחלטה ומלחיץ מאד את ההורים.
אז קודם כל לא חייבים לתת תשובה על המקום למתבגרים. אפשר לסכם מראש על זמן חשיבה עד לקבלת החלטה. במיוחד בנושאים כאלה, בהם יש דילמה רצינית, כשענייני בטיחות על הפרק וקיימת התנגשות של צרכים: בין הצורך והרצון שלנו לשמור, להגן ולגונן, לבין הרצון שלהם להרגיש שייכים לקבוצת השווים להם, עצמאים, חופשיים וגדולים.
מה עושים?
חשוב להכיר את החוק: חוקית הנסיעה על אופניים חשמליים מותרת רק מגיל 16 אך בפועל לצערנו לא אוכפים את החוק ולא כולם מודעים אליו, מה שכמובן לא פוטר אף אחד במקרה הנדיר של אכיפה. גם בעלי חנויות מוכרים אופניים בקלות רבה לבני 13 ו-14. אם הילדים לא מיידעים ומנצלים לשם כך כסף שחסכו או קיבלו במתנה, זה מעלה דיון משפחתי נוסף – האם אתם מסכימים שיחליטו החלטות כאלה ללא הסכמתכם?
עמדה ברורה ואחידה בין ההורים. דברו קודם בינכם, תראו אם יש פערים בתפיסות וברצונות שלכם לפני שאתם נותנים תשובה למתבגרים. על דברים חשובים מומלץ להתייעץ, לחשוב יחד בקול רם, אל תבטיחו ואל תתרגשו מהלחץ שלהם. תבקשו זמן חשיבה, הבשלה לרעיון, בדיקה, אם אחד הצדדים מתנגד בתוקף לאופניים חשמליים, מומלץ ללכת לפי הקו המחמיר ולא לאפשר.
כבוד לרצון שלהם ואמפטיה. אם החלטתם שאתם לא נכנעים ללחץ ולא קונים אופניים חשמליים, תתקשרו את זה בצורה רגישה ותהיו מוכנים להסביר להם למה כי בטוח תישאלו ותצטרכו טיעונים טובים.
הלא צריך להיות מלווה ביכולת שלנו להיכנס לרגע לנעליים שלהם, לכמיהה, לרצון להיות חלק מהחברה ולראות את הדברים מנקודת מבטם. זה מאד עוזר להם להירגע ונותן להם תחושה שאתם מבינים אותם ובכך כבר הורדתם את מפלס הכעס בחצי לפחות.
לא שהוא בעצם כן. אם יש סיכוי סביר שה״לא״ שלכם יהפוך בהמשך ל״כן״ אחרי פרץ הזעם הבא, או אחרי שהמתבגר יאיים שיברח מהבית או יפסיק לדבר אתכם, עצתי היא שתגידו ״כן״ כבר בהתחלה ותחסכו לכם את כל עוגמת הנפש הזו.
כוח הורי. תנסו לבדוק מה קורה אצל משפחות אחרות, מה הורים אחרים חשים ועושים. קבוצה היא כוח, ואם עוד הורים מתנגדים יהיה לכולכם קל יותר להתנגד כי גם למתבגרים אחרים לא יקנו אופניים חשמליים והם לא יהיו חריגים.
תראו מה אתם יכולים להציע כחלופה? אולי בתקופה הזו תנסו לבוא לקראתו, תקחו על עצמכם להסיע יותר כדי שלא יהיה חריג ויגיע לאן שכל החברים שלו נוסעים עם אופניים חשמליים.
תקבעו כללים: אם החלטתם לקנות וגם אם לא והחברים מרכיבים, דברו איתם על שימוש בטוח באופניים חשמליים. המטרה היא למזער סיכונים לדוגמא: נסיעה רק עם קסדה, בלי עקיפות מסוכנות, על המדרכה, וכדי שירכבו בבטחה שילמדו תאוריה ויכירו את חוקי התנועה.
הלוואי והמתבגרים היו יודעים לדחות סיפוקים, הלוואי והיו קצת יותר סבלניים, כמה כבר נשאר להם לחכות? הרי מגיל 16 וכמה חודשים יוכלו להתחיל ללמוד להוצאת רשיון לרכב (על אף שהם צעירים גם לזה), אבל הם מתעקשים ונלחמים על העצמאות שלהם, החברים חשובים להם יותר מההורים בשלב זה וגם היכולת להעריך סכנה עוד לא הבשילה דיה. זהו גיל בו הם חיים את הרגע, את הכאן ועכשיו, עוברים מעונג לעונג, מ׳הנאה להנעה’ והמזל הוא ששניה אחרי שנקנה להם אופנים חשמליים, הם כבר ידברו על הדבר הבא.
הכותבת היא מדריכת הורים למתבגרים. לעמוד הפייסבוק
