fbpx

ממשיכים להתמודד עם השואה: ארבע נשים, ארבעה דורות

במשך שנים רבות סירבה סבתה של נירית צוק לספר מה קרה לה שם בתופת. בערוב ימיה הצליחה בתה, שרה שלום לדובב אותה ולהנציח את עדותה בסרט. "אני ידעתי שאני אתגבר", אומרת סבתא חלינה ומשאירה אחריה זכרון שמלווה את הבת, הנכדה והנינה

"גדלתי בבית של שורדי שואה. בילדותי אמא שלי כמעט ולא סיפרה על התקופה ההיא. כשהיא הייתה מתחילה לספר על כך היו הדמעות זולגות, ואני כל כך ריחמתי וגם פחדתי לשאולפחדתי מן הסיפורים הנוראיים שחלחלו אלי וגרמו לי לחלום בלילה שגם אני במחנות, נאלצת להילחם על הישרדותי, ולהתמודד עם הנורא מכלאבל עכשיו אני כבר מבוגרת, ואמא שלי מבוגרת יותר – עכשיו חייבים! למען הזיכרון ולמען הדורות הבאים".

שרה שלום, מתוך סרטה "אם לא אני – מי יחיה"?!

ארבע נשים, ארבעה דורות והזיכרון שממשיך ללות אותן ועובר מהאחת לשניה. נירית צוק, חוקרת נוער ומנכ"לית "עשר פלוס" היא דור שלישי לשואה. ביתה שיר, כבר דור רביעי. סבתה של נירית, חלינה חגואל ז"ל, ילידת ורשה, היתה בת 12 כשהמלחמה פרצה ושרדה אחרי קשיים ומכאובים רבים ומעבר בין המחנות הקשים ביותר. "אני ידעתי שאני אתגבר", היא אומרת לביתה, שרה שלום, שיצרה לפני כ-10 שנים סרט המתעד את הקורות אותה, אותם נמנעה מלספר שנים רבות. שלום, יוצרת, סופרת, תסריטאית, מפתחת תכניות לימודים ומנחת קבוצות, יצרה את הסרט במסגרת עבודתה ההתנדבותית בערוץ הקהילתי, והוא משלב בתוכו ראיון עם האם לצד קטעי ספרות שכתבה שלום מחוויותיה כדור שני לשואה – ובהקראתן של שלום ושל נכדתה, דור רביעי לשואה.

להתמודד עם החומרים הקשים

"במהלך הכנת הסרט עברה אמי תהליך של היפתחות והחלה לדבר על החוויות הנוראיות שעברו עליה בשואה, וגם אני חוויתי תהליך. כמי שכל ימיה ברחה מנושא השואה ופחדה לגעת בו, במהלך עשיית הסרט חוויתי תהליך של התקרבות אל המסופר, והתמודדתי עם החומרים הקשים שעלו במילים ואף נורא מכך – בתמונות. כדי לעקוף את הצורך בחיפוש צילומים אותנטיים מן השואה, מלאכה שהעלתה מראות נוראיים, ניסיתי לשבץ במקומם יצירות אמנות, אך הדבר לא פתר את הבעיה וסיוטים שבו לפקוד אותי בלילות…האמת היא שבסופו של דבר אי אפשר היה לברוח. גם אמי וגם אני חזרנו אל החומר, דיברנו, מיששנו, וחווינו למען הנצחתו. לנוכח התוצאה, שתינו שמחות שעשינו זאת".

מפגש נוסף של שלום עם השואה, המבוסס על חוויותיה האישיות המשקפות חוויות הדור כולו, משתקף בספרה "אין גלים בים סלוניקי" שיצא לאור בהוצאת ניב. בספר, משחזרת שלום כיצד טיול שורשים לסלוניקי שביוון נשא בכנפיו חיבור בין עבר להווה: "כמי שגדלה בבית של ניצולי שואה בתל אביב בשנות החמישים והשישים, ובסביבה דוברת לדינו היווה הספר חזרה לשנות ילדותי", מספרת שלום, "עבורי היה זה מפגש מרגש בו עלו זיכרונות, ריחות התקופה וטעמיה".

ממשיכים להתמודד עם השואה: ארבע נשים, ארבעה דורות
שרה שלום ואימה, חלינה חגואל ז"ל

"הבטתי בה והרגשתי צער ועצב גדול"


שיר צוק, הנינה, שהיתה אז בת 12, בגיל בו נעצרה הילדות של סבתא רבתא שלה כתבה אז: "השואה זה דבר שלכולנו קשה לדבר עליו, בכל גיל. סבתא רבתא שלי מצד אבא הייתה בשואה, וכך גם סבתא רבתא מצד אמא. כשהייתי קטנה באתי לאמי ואמרתי לה: "איזה כיף לסבתא רבתא שלי שיש לה קעקוע", ואמי אמרה לי שבכלל לא כיף לה! – שזה מספר על היד שהיא קיבלה במחנות ההשמדה ושהיא הייתה יכולה למות שם.

לא מזמן דיברנו על הנושא גם עם סבתא רבתא שלי מצד אמי. היא סיפרה לנו שכאשר הייתה בת 12, בדיוק בגילי, היא הייתה במחנה בפולין. היה חורף, והשלג הגיע לה עד הצוואר. היא נאלצה לצעוד בשלג, אבל היא נעצרה, רעדה כולה, פשוט קפאה במקום. הבטתי בה והרגשתי צער ועצב גדול. אינני יודעת מאיפה זה בא לי פתאום, אבל מאז אני אפילו עוד יותר רגישה לזכרון השואה.
מהסיפורים של אמי ושל סבתי אני יודעת שסבתא רבתא שלי הייתה בהרבה מחנות, ושהיא חיפשה בהם את בני משפחתה. תחשבו רגע שכל מה ומי שהכרתם נעלם לכם פתאום. החברים והמשפחה כבר אינם לצדכם יותר, הם רחוקים או בכלל כבר לא בין החיים. כשנשמעה הצפירה הבוקר, כל אחד מאיתנו עמד דום וחשב על ששת מיליון האנשים שמתו. אני חשבתי על אותם ילדים ובני נוער שהחיים שלהם נקטעו בבת אחת ונאלצו להתמודד עם המצב המזעזע הזה.

אני לא שוכחת שאנחנו הדור האחרון לשואה, כלומר האחרונים שמכירים ניצולים  ועוד את אלו שהיו אז קטנים ביותר. קשה לי לחשוב שהילדים שלי לא ידעו מה זה שואה, לא ידעו איזו חזקה הייתה סבתא רבתא שלי, ושאני זו שאצטרך לספר להם את הסיפור שלה. זו נראית לי אחריות כבדה.
זה לא כמו היום: אנחנו הולכים לבית הספר, יושבים, לומדים על הנושא, חוזרים הביתה וכל היום חושבים איזו מסכנה הייתה סבתא רבתא כי אנחנו מכירים אותה. בדור הבא הם כבר לא יכירו אף אחד ששרד את זה, הם ילמדו על השואה בבית הספר, ילכו הביתה וישבו מול המחשב. אני רק מקווה שגם אם הם לא יכירו את ניצולי השואה באופן אישי, הם עדיין ידעו על הגיבורים ששרדו את הנורא מכול."

הגיל מביא גם ביקורת על המדינה

היום, כשהיא כבר בת 22, יש לה פרספקטיבות נוספות לבחון את הנצחת השואה, אבל הרגש לא השתנה: "אני רואה את זה גם היום פחות או יותר באותה צורה. אני עדיין חושבת שזו אחריות מאוד כבדה, לא ממקום של מעמסה אלא של חשיבות, ואני לא מרגישה בשום אופן שיש לי את הכלים הנכונים כדי להעביר הלאה את הסיפורים בצורה נכונה. 

ברגע שאתה מכיר אדם שחווה את הזוועות האלה, רמת הזעזוע שלך והניסיון להפנים עולים יחד עם הקרבה לאותו אדם.

בבית הספר עברנו את המסע לפולין הכולל הכנות והסברים. יש גם שיעורי היסטוריה  שמוקדשים ללימוד השואה והתבקשנו לעשות עבודה על נשים בשואה, אותה בחרתי לעשות על סבתא רבתא שלי. 

אחרי המסע, הנושא קצת יורד מסדר היום.  הייתי שמחה שיעשו עוד מפגש אחרי בערך שנה, מאחר ולדברים לוקח זמן לשקוע ולחלחל. 

גם בצבא, אצלנו ביחידה התקיים טקס בכל שנה  ושיח סביב הנושא, אבל לגמרי לא בטוחה שזה מה שקורה ביחידות אחרות.

בנוגע למדינה בכלל, עמותת ״זיכרון בסלון״ זה דבר מבורך מאד ודרך נפלאה להעביר הלאה סיפורים ולהמשיך לייצר מודעות בקרב בני נוער. 

יחד עם זאת, אני לא חושבת שהמדינה עושה מספיק למען אותם ניצולי ושורדי שואה. מדובר באנשים מאוד מבוגרים, שעברו דברים קשים. עצוב לשמוע בחדשות שיש ניצולי שואה שחיים בתת תנאים ועוד יותר, לנוכח העבודה שלא נשאר להם הרבה זמן לחיות.  זה צורם לי שלא נותנים להם את הכבוד הראוי בעיקר כי כדי שזה יקרה אין צורך לשלם חשבון יקר. 

ויש גם משהו שעל כולנו לקחת לחיים:  כל מה שקורה באוקראינה היום מעורר אצלי הרבה ביקורת כלפי המדינה. הייתי מצפה שמדינה שרוב גדול ממנה הם דורות המשך לניצולי שואה, הייתה לפחות מגנה את המלחמה, אם לא מנסה לעזור. 

לפעמים מרגיש לי  שהשואה מוזכרת על ידי פוליטיקאית לטובתם האישית ולצורך מטרה שאינה כה נעלה. אני מאוד רוצה להאמין שהדברים קורם מתוך מחשבה ורצון להגן על מדינת ישראל ולא כי זה הדבר הנוח והקל לעשות.

לאור התקופה שבה אנו חיים בשנתיים האחרונות יוצא לי לחשוב קצת יותר על השואה, על האופן שבו אנשים הסתערו על הסופרים כדי שיהיה להם או על הפחד של האנשים, הטרגדיות שחוו, על חוסר הידיעה הגדולה והרצון לסמוך על הממשל ועל אנשים סביבך וכמובן כמה חשובה המשפחה.  

אני חושבת שאני בניגוד לדורות קודמים, לא חרדה  וחונכתי לגישה שיש לנו צבא חזק ואנחנו מדינה חזקה. ובכל זאת יש פעמים בהם אני תוהה לעצמי, אם היו דופקים בדלת איפה הייתי מתחבאת (עדיין לא מוצאת). יש דברים שבאופן אוטומטי מציפים אצלי דברים, כמו מזוודות מסוימות, דלתות סתרים (כמו דלת מרתף שיוצאת מהרצפה). 

אבל באותה נשימה, אני שמחה שהמחשבות האלו עולות, אני שמחה כשרק, גם אם זה לרגע קטן, אני מנסה לחשוב מה אני הייתי עושה במצב כזה. 

זה מראה שההורים גידלו אותי נכון, שהנושא יושב אצלי בראש ולפעמים גם רוצה להתעורר ובעיקר לא להישכח.

נכתב לזכרה של חלינה חגואל ז"ל

עוד בנושא

מאמרים נוספים

אופניים חשמליים
בלוג אורח

אופניים חשמליים: הדילמה של ההורים

תחושת החופש המתעוררת עם פרוץ הקיץ והקרבה לסוף שנת הלימודים, מעלה בבתים רבים את הסוגיה הבעייתית הזו – לאפשר או לא לאפשר למתבגרים אופניים חשמליים? איך מתמודדים עם הרצון העז שלהם, מול החשש המוצדק שלכם?

שיימינג ברשתות החברתיות
בלוגים

שיימינג ברשתות החברתיות

  המילה שיימינג חדרה לחיינו בשנים האחרונות בעיקר בשל הרשתות החברתיות המאפשרות לבייש אדם בקלות רבה. מה זה אומר בעצם, האם שיימינג הוא תמיד רע,

ילדים מעשנים
כללי

ילדים מעשנים

  לצד המודעות לנזקי הסיגריות והמלחמה העיקשת של הרשויות ומשרד הבריאות בחברות הטבק, גיל המשתמשים הולך ויורד. יותר ויותר ילדים מתחילים לעשן סביב גיל 10.

אופניים חשמליים

אופניים חשמליים: הדילמה של ההורים

תחושת החופש המתעוררת עם פרוץ הקיץ והקרבה לסוף שנת הלימודים, מעלה בבתים רבים את הסוגיה הבעייתית הזו – לאפשר או לא לאפשר למתבגרים אופניים חשמליים? איך מתמודדים עם הרצון העז שלהם, מול החשש המוצדק שלכם?

שיימינג ברשתות החברתיות

שיימינג ברשתות החברתיות

  המילה שיימינג חדרה לחיינו בשנים האחרונות בעיקר בשל הרשתות החברתיות המאפשרות לבייש אדם בקלות רבה. מה זה אומר בעצם, האם שיימינג הוא תמיד רע,

ילדים מעשנים

ילדים מעשנים

  לצד המודעות לנזקי הסיגריות והמלחמה העיקשת של הרשויות ומשרד הבריאות בחברות הטבק, גיל המשתמשים הולך ויורד. יותר ויותר ילדים מתחילים לעשן סביב גיל 10.

commentIcon

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו ותקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.