fbpx

הקטנים האלה גדלים ונפרדים מאתנו

כשהם קטנים אנחנו עסוקים במנהלות היומיום התובעניות ונדמה לנו שכך זה יהיה תמיד, אבל  מהר למדי מגיע רגע ההיפרדות בו אנו מבינים שאנחנו הרבה יותר שנים הורים לילדים בוגרים ומה שנשאר הוא הקשר שהשכלנו לטפח איתם. הומור יכול לעזור

יש רגע כזה שבו כל אחד הולך לדרכו. הרגע הזה בו לכל אחד מהילדים יש עולם משלו שהולך וגדל. ובעולם הזה יש יותר ויותר אנשים מבחוץ, מחוץ למשפחה. בעולם הזה יש להם יותר ויותר עיסוקים שהם רק שלהם, שהם ייחודיים להם ושהם פחות חלק מהמשפחה. הרגע הזה מגיע.

מוצאת את עצמי צוללת לאחור בתמונות חיי, ברגעים של אימהות לארבעה ילדים, מותשת וייגעה. אחד בעגלה, שניים באופניים ואחד שצועד לידי. על העגלה תיקים המכילים כל דבר אשר מישהו עשוי להזדקק לו. כך נעה במרחבי החיים, במשימות ההוריות ובמטלות היומיומיות.

משוועת לרגע של שקט, והנה הוא כאן

שקועה בחוויה של קושי ושל עומס, שקועה בחוויה שאין לי פנאי לעצמי, שקועה בריבוי הדרישות המופנות כלפי. נמצאת בתנועה מתמדת בניסיון לתת את המענה המדויק והנכון ביותר לכל צורך של המשפחה. ובין כל אלו הרבה אידיאולוגיה אודות תזונה, בריאות ולמידה של הילדים. אורזת את המשפחה לטיולים רגליים, ללינה בשטח ולסיור במוזיאונים.

משוועת לרגע של שקט, משוועת לבית מסודר ולזמן פנוי ממשימות. והנה, במהירות הבזק, הוא כאן – הזמן הזה ששקט, הזמן הזה שיש פחות תנועה פנימה והחוצה מהבית. הזמן הזה שכבר לא ניתן פשוט לארוז את כולם ולנסוע לאן שאני חפצה. מגיע הרגע שאני מתבוננת על ביתי ורואה חללים רבים בהם נעשה פחות שימוש. מתבוננת על משפחתי ומבינה שהיא כבר לא מיקשה אחת אלא, הפרטים בה הרבה יותר ברורים. לכל פרט יש זמן ומרחב שונים בו הוא מתנהל וזמן המשפחה פחות קורה.

סופרים את ההזדמנויות לארוחת ערב משפחתית

אז מדוע כתבתי את כל זה? משום שאני מבינה שאנחנו הרבה יותר שנים הורים לילדים בוגרים. אנחנו הרבה יותר שנים הורים מלווים לילדים שמנהלים חיים נפרדים אלו מאלו, ומאתנו ההורים.

בצעירותם אנו כה שקועים במנהלות היומיום ומרגישים שזה יישאר כך לנצח  – המריבות בין הילדים, הכנת הארוחות, צחצוח השיניים והוויכוחים על הכנת השיעורים. אז זהו, שלא, כל זה נעלם ביעף, ואנחנו יותר זמן משוחחים פעמיים בשבוע עם הבן בצבא, ומתכתבים עם הבת בטיול בחו”ל. מוצאים את עצמנו דולים מידע מכל מילה, משפט או תמונה שנשלחה. ויותר זמן אנחנו סופרים את השבועות ואת ההזדמנויות לאכול ארוחת ערב משפחתית.

אז מה עושים?

  • זכרו שהתקופה הזאת היא זמנית והיא חולפת.
  • זכרו שכל מה שאתם מתמודדים איתו הוא לא כאן על מנת להישאר, זה לא יהיה לכל החיים.
  • נסו להכניס יותר הומור להתנהלות שלכם מול הילדים, זה מקל ועוזר.
  • חפשו דרכים יצירתיות להתמודד עם מטלות ומשימות, זה מסיח את הדעת מהדבר עצמו.
  • דברו בשפה רגשית, שתפו את הילדים שלכם בחייכם ובסיפורי ילדותכם.
  • עצרו ונסו להתבונן על ביתכם מבחוץ – מה שומעים בו, אילו צלילים מתנגנים בו – יש לכם אפשרות לבחור מה להשמיע
  • קחו זמן לעצמכם והפנו משאבים גם לזוגיות שלכם
  • צרו סדרי עדיפויות, לא הכל חשוב באותה מידה

מה כן יהיה לכל החיים? הקשר ביניכם לבין ילדיכם והקשר ביניכם ההורים. את אלו טפחו באהבה, בכבוד, בשיתוף ובקרבה. לאלה צקו הרבה הבנה, רצון טוב וגם – גמישות מחשבתית, יצירתיות והומור. אלו יישארו, אלו ילוו אתכם ואת ילדיכם לאורך כל החיים.

הכותבת היא מדריכת הורים, מוסמכת מכון אדלר ומשרד החינוך, מומחית בהדרכת הורים למתבגרים ובהדרכת הורים לילדים עם קשיי קשב וריכוז. לאתר של יהודית אוליברלאינסטגרם של יהודית אוליבר

עוד בנושא

commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.