אם יש דרך מנצחת לנצל נכון את שנת הקורונה, כנראה שיונית ומשפחתה עלו עליה. בלי תכנון מדוקדק, הם ארזו את עצמם ויחד עם הילדים יצאו לטיול חובק עולם שהם עדיין בעיצומו. מתנה לחיים
הטיול הגדול תמיד היה חלום. מאז ומעולם אהבתי לטייל בעולם. להכיר תרבויות חדשות, לראות נופים שונים מאלה שיש בארץ, וגם טיילתי לא מעט לאורך השנים. אבל אתם יודעים איך זה … החיים. אף פעם אין זמן טוב לטיול שהוא יותר מכמה ימים או מקסימום שבועיים שלושה. כי העבודה, כי יש בית ספר לילדים, כי יש חגים וארוחות עם המשפחה, וזה עוד לפני שנכנסתי לעלויות ותקציבים. וכך, משנה לשנה ניסינו לראות איך ומתי זה כן מתאפשר ב”מסגרת החיים” וטיילנו בהתאם.
“לרגע כואב ומפחיד חששתי שהגעתי לסוף”
עד שהגיעה הקורונה. שתי בעיטות בישבן נתנה לי הקורונה שהעירו אותי לחשוב אחרת. הראשונה הייתה בשלב די מוקדם, כשכולם עוד היו בפאניקה והודיעו שסוגרים את השמיים לטיסות יוצאות. אני זוכרת שממש נבהלתי ושאלתי את עצמי – זהו? לא אוכל יותר לראות עולם? איך זה יכול להיות שהאהבה הזו שלי לא תוכל להתממש עוד? עברו הימים ולאט לאט הבנתי שהכל עוד יחזור לקדמותו ושעוד יהיה לי זמן לטייל. ואז הגיעה הבעיטה השנייה, בפברואר האחרון, כשחליתי בקורונה. עם כל הלחץ והחדשות מסביב, לכמה שעות חששתי שזהו, מזה אני כבר לא יוצאת. כמי שחוותה שכול קרוב וכואב אני מכירה היטב על בשרי את המשמעות של “מפה כבר אין חזרה”, ולרגע כואב ומפחיד חששתי שהגעתי לסוף. שכבתי חולה במיטה במשך שלושה שבועות מחוסרת כוחות לקום, אפילו למקלחת. בזמן הזה, העברתי לא מעט שעות בבהייה ברשתות החברתיות. כך יצא לי לראות חברת ילדות שטיילה באותה תקופה עם ילדיה במזרח הרחוק. הרגשתי איך המוח שלי לא מצליח להכיל את המצב – איך זה יכול להיות שעם כל כמה שאני אוהבת לטייל, שנתיים לא יצאנו מהחשש מהקורונה ועכשיו אני שוכבת במיטה, בעוד אנשים (גם היא וגם משפחות נוספות) מטיילים ברחבי העולם? זה פשוט לא נשמע לי הגיוני יותר.
יתרונות לטיול בזמן קורונה
אחרי שלושה שבועות, כשיצאתי מחדר השינה בו התבודדתי, שיתפתי את צחי בן זוגי במחשבות אלה והעליתי לראשונה את הרעיון שנצא לשנה של טיול בעולם. צחי נבהל לרגע, אבל איכשהו, אפילו לו זה נראה הגיוני. הרי בשנת הקורונה הילדים ממילא לא באמת לומדים בבית ספר ולא יפסידו יותר מדי חומר, טיול בטבע יכול להיות נהדר לנפש וטיול בעולם ילמד את הילדים על החיים הרבה יותר מכל בית ספר אחר. מעבר לזה, קראנו בקבוצות של משפחות מטיילות על היתרונות הרבים של טיול דווקא בתקופת הקורונה: רוב המקומות ריקים מתיירים, אין עומס באתרים, עלויות המחייה יורדות והמקומיים צמאים ושמחים עם כל תייר שמגיע.
גם המורות עודדו
החלטנו לחקור את הרעיון יותר לעומק. קראנו סיפורים של משפחות מטיילות, וחיפשנו תשובות לשאלות כמו מה למשל עושים עם בית ספר? הילדים שלנו היו אמורים ללמוד השנה בכיתות ו’ וח’. לא ידענו אם צריך חינוך ביתי, אישורים, והאם ולמי מודיעים על הנסיעה. הסתבר לנו שברגע שעוזבים את הארץ, אין חובה להציג אישור רשמי על לימודים, אלא רק ליידע על היציאה את ביה”ס ואגף החינוך בעירייה. התרגשנו כשהמורות והמרכזות עצמן עודדו אותנו יותר מכולם שאין שום בעיה ושהילדים לא באמת יפסידו אם ייעדרו משיעור כזה או אחר. קיבלנו החלטה שאנחנו לא מוותרים על לימודי מתמטיקה ואנגלית וסידרנו לילדים לימודי אונליין של מקצועות אלה למהלך הטיול.
הילדים קיבלו על עצמם לנהל את התקציב של הטיול, ועושים זאת בתורות של שבועיים, כך שכל פעם אחד מהם אחראי על התקציב. שרירי העצמאות שלהם ושלנו עלו רמה. שריר האומץ של כולנו קיבל חיזוק משמעותי, בין אם באתגרים פיזיים ובין אם באתגרים רגשיים
שאלה נוספת שעלתה הייתה בנוגע לבית – מה עושים איתו? אורזים? מוכרים? משכירים? משאירים? לאחר לבטים הבנו שחשוב לנו לדעת שיש לנו בכל רגע נתון בית לחזור אליו, ולכן החלטנו שלא מוכרים ואפילו לא משכירים, והזמנו את אחד הילדים הבוגרים של צחי (אז חיל ועכשיו סטודנט) לגור אצלנו בבית. לשמחתנו, מה שאפשר לנו לקבל את ההחלטה הזו היה חופש כלכלי שבנינו לעצמנו בעשור האחרון, וכן העובדה שעלויות המחייה שתכננו לטיול היו אפילו זולות יותר מאשר המחיה בארץ. כאן חשוב לי לציין, כי לא חייבים להיות בחופש כלכלי בשביל מהלך כזה, ויותר מזה, מהלך כזה, עד כמה שזה נשמע הזוי אפילו יכול לשפר מצב כלכלי של המשפחה.
להתחיל עם רומניה היה סגירת מעגל
עוד החלטה שהיינו צריכים לקבל היא לאן טסים. האמת? לא ממש היה לנו משנה, אז הגדרנו כמה פרמטרים להחלטה: 1. מקום נעים למחיה שיש בו טבע יפה. 2. מזג אויר קייצי או אביבי. 3. נקי (כמה שיותר) מקורונה. 4. אפשר להיכנס אליו גם עם ילד לא מחוסן (נועם היה בן 11 כשיצאנו ואז עוד לא חיסנו מתחת לגיל 12 בארץ). כך נפלה ההחלטה להתחיל עם רומניה. שנה קודם לכן היינו אמורים לטוס לשם במסגרת חגיגות בת המצווה של מאיה, והטיול בוטל בגלל הקורונה. זה היה סוג של סגירת מעגל. נתחיל ברומניה ומשם כבר נראה לאן. עד הנסיעה הזו תמיד תכננו את הטיולים שלנו וידענו בדיוק איפה נהיה ואיפה נישן. הפעם, כל מה שידענו זה שמתחילים ברומניה ושיש לנו מלון ל- 2 לילות ראשונים. מעבר לזה היה לנו תכנון כללי לרומניה שבנינו עם מתכנן טיולים. וכך היה. נקבנו תאריך ביומן – 15/8/2021 . ככל שהתקרב התאריך הבנו שהגיע הזמן לרכוש כרטיסי טיסה.
הטיול התחיל בדיוק חצי שנה אחרי שחליתי בקורונה
את הרגע שבו הזמנו את הכרטיסים לא אשכח. היו לנו לא מעט חששות והיינו במתח, זה הרגיש כמו בלון נפוח שעוד שניה יתפוצץ. לבסוף האויר יצא ממנו בקול ענות חלושה כשגילינו שארבעת כרטיסי הטיסה יחד יעלו לנו רק 100$… זו הייתה יופי של התחלה לטיול. עלינו על המטוס בדיוק חצי שנה מהיום בו גיליתי שנדבקתי בקורונה. קראנו לטיול שלנו “להיפתח לעולם חדש” כי היה לנו ברור שהוא לא יהיה דומה לשום דבר שעשינו עד היום. עברו מאז כמעט חמישה חודשים בהם הדרך לקחה אותנו לחודש וחצי ברומניה הירוקה והיפה, לחודש וחצי לפורטוגל המסקרנת, לשבעה שבועות ברפובליקה הדומיניקנית המרגשת ועכשיו לארגנטינה. היעד הבא נקבע כל פעם בהתאם לפרמטרים שהגדרנו בהתחלה ובהתאם להזדמנויות, רעיונות ואנשים שפגשנו בדרך.
למדנו מה זה לחיות בספונטניות
לפני כל מעבר אני מוצאת מישהו שמתכנן טיולים באותה מדינה ורוכשת תכנון מסלול שיהווה עבורנו בסיס לטיול באותה מדינה. בפועל, לפעמים זה דומה למסלול ולפעמים קצת פחות. בחודשים האלה של הטיול בעולם, למדנו הלכה למעשה מה זה לחיות בספונטניות אמיתית. מה זה לדעת לסמוך על עצמנו ולא משנה מה יגיע או לאן נעבור. למדנו שלא ללכת לבית ספר זה כל-כך לא אותו דבר כמו לא ללמוד. האנגלית של הילדים השתפרה מ”כמעט ולא לדבר” לשיחה קולחת עם כל אדם על כל נושא. הילדים קיבלו על עצמם לנהל את התקציב של הטיול, ועושים זאת בתורות של שבועיים, כך שכל פעם אחד מהם אחראי על התקציב (דבר שלא ידעו איך עושים לפני שיצאנו). שרירי העצמאות שלהם ושלנו עלו רמה. שריר האומץ של כולנו קיבל חיזוק משמעותי, בין אם באתגרים פיזיים שפגשנו כמו שיעורי טרפז וקפיצה מגובה ללגונות כחולות, ובין אם באתגרים רגשיים כמו לשהות בחוסר ודאות ולסמוך על כך שאוטוטו הכל יסתדר, להבין שגם אם לא נוח כרגע זה לא באמת סכנה ולדעת לנשום את המצב עד שיירגע.
לוודא כל יום מחדש שזו עדיין הבחירה הנכונה
עוד למידה משמעותית שהייתה לכולנו היא איך מתנהלים 24/7 ביחד, כאן אין שעות בהם הילדים בבית ספר או ההורים בפגישות או בכנסים. רוב הזמן כולנו יחד. למדנו לתת אחד לשני את הספייס כשצריך ולהיות דביקים ומחובקים יחד כשזה מתאים ונכון. ולשמחתי זה מתאים ונכון המון – איפה במציאות בארץ היינו מעניקים לעצמנו כזו מתנה? למדנו לשמור על קשר קרוב עם חברים והמשפחה מהארץ גם כשנמצאים רחוק פיזית, ואפילו למדנו איך לתמוך מרחוק במשפחה כשחווינו בזמן הטיול אובדן כואב של בן דוד אהוב.
בכל בוקר אני מוודאת מחדש עם עצמי, עם צחי ועם הילדים שהבחירה שעשינו לצאת היא עדיין הבחירה הנכונה לנו. המצב הלא פשוט בארץ של הקורונה מצד אחד, והמתנות הגדולות שכולנו מקבלים מהטיול הזה מצד שני מוכיחה לי בוקר אחר בוקר שאכן זה היה מדויק. זה לא שאין געגועים, זה לא שאין אתגרים, אבל כשעושים את החשבון, בשורה התחתונה אין שום ספק – זו מתנה לחיים! עוד אין לנו מושג מתי בדיוק נחזור ואיזו מציאות חיים נרצה לבנות לעצמנו לאחר הטיול הזה שכל-כך הרחיב לנו את התודעה ופתח אותנו לעולמות חדשים. מה שבטוח הוא שזה היה אחד הצעדים הכי משמעותיים, מספקים ומעצימים שעשינו בחיים, כל אחד ואחת מאיתנו וכולנו יחד כמשפחה.
הכותבת היא מנטורית לחופש כלכלי, סופרת בינ”ל, יזמת ומרצה. לעמוד הפייסבוק של יונית