fbpx

“אלה החיים שלך ואת תחליטי מה לעשות איתם”

הטלפון שאורנה, אמא למתבגרות, כל-כך חששה ממנו, הגיע. בפוסט חשוף בפייסבוק היא מתארת איך התמודדה כשהילדה התמוטטה במסיבה ואיך בחרה להגיב כשהבינה שאין לה יותר שליטה

החלטתי לצאת מהארון ולשתף. כן יש קצת בושה, קצת חשש ממה יגידו, אבל לפעמים צריך להתעורר!

ביום ראשון הגיע הטלפון שחששתי ממנו מרגע ששתי הגדולות גדלו. הבכור עלה אליי לחדר: “אמא, הגדולה שלחה הודעה לקטנה, שתתקשרי דחוף לשנייה כי היא לא בסדר”

אני יודעת שהיא במסיבה, אני יודעת שהיא שותה, וידעתי שהטלפון הזה יגיע! התקשרתי.

ענה לי שוטר:

“את אמא של הילדה?”

“כן, מה איתה?”

“היא שוכבת כאן ולא מגיבה, הזמנו לה אמבולנס ואנחנו מפנים אותה לוולפסון”.

אני,  הפרקטית מבקשת ממנו לפנות אותה לתל השומר. אני אחכה לה שם. במצבים שכולם בלחץ אני נרגעת, משביתה רגשות ופועלת, לרגשות יהיה זמן אחר-כך. לקחתי בגדים חמים להחלפה (כן, ראיתי גם איך היא יצאה מהבית) ונסעתי לתל השומר.

בדרך הגדולה שולחת לי הודעה: “תהיי עדינה איתה”. מתי הגעתי למצב שמתבגרת אחת אומרת לי  איך להתנהג עם מתבגרת אחרת?

אני לא אלאה אתכם בכל מה שעבר עלינו בלילה הזה, או הבוקר הזה. חזרנו הביתה ב-5 בבוקר, המתבגרת הלכה לישון אחרי שישנה כל השעות האלה במיון.

ואני? נשארו לי שעתיים לישון לפני שהיום שלי מתחיל!

בחרתי לעבור משליטה לידיעה

אני רואה את עצמי כאמא מחנכת, עם גבולות, כללים, משפחה. במשך שנתיים הייתי רגועה וחשבתי שאלכוהול לא מדבר לבנות שלי, שהן אחראיות, בוגרות, ויודעות שאני לא מרשה.

כמה שהשליתי את עצמי! הן שתו, שיקרו, החליפו בגדים מחוץ לבית, ופשוט ניהלו חיים כפולים, מול אמא ומחוץ לטווח שלי.

כשגיליתי את זה עשיתי לזה סוף, “תעשו מה שאתן רוצות, תחיו איך שאתן רוצות” , גם ככה הן עושות את זה, “אבל אני רוצה לדעת!”. אני רוצה לראות איך הן נראות מחוץ לבית (מודה שחטפתי הלם אבל נשכתי שפתיים), רוצה לדעת אם הן שתו או לא, רוצה לדעת איך עוד הן הורסות את החיים שלהן.

בחרתי לעבור משליטה לידיעה וזה לא היה פשוט, זה כאב, זה הפחיד, זה הדיר שינה מעיני אבל זו היתה הדרך היחידה.

למיטה לידה בבית החולים הגיעה עוד ילדה מאותה מסיבה – מסיבת ילדים, שותים בחוץ לפני שנכנסים, אז צריך לעשות את זה מהר והרבה. כשהאמא שלה הגיעה, היא אמרה: “הבת שלי אף פעם לא שתתה, זה הכל בגלל הילדה הזאת ששכנעה אותה ללכת למסיבה”

כאב לי על האמא הזאת, שהיתה אני מלפני שנה או חצי שנה. אני לפחות נחשפתי למציאות בארוחה משפחתית עם הרבה צחוקים והכלה. היא חטפה את זה בבית חולים.

זה כואב לדעת אבל זה שם

לא, לא הענשתי את הבת שלי, אפילו לא מנעתי ממנה ללכת ליום הולדת ביום חמישי.

אמרתי לה שקרה לה נס שהיה יכול להיגמר גרוע יותר, שבפעם הבאה שזה יקרה (וזה כנראה יקרה), זה יהיה הרבה יותר גרוע. אמרתי לה “אלה החיים שלך, את מחליטה אם לבנות אותם או להרוס אותם. אני כאן בשביל לתמוך, להיות, להכיל, אבל אני לא תמיד אוכל לעזור לך ולא תמיד ולא הכל גם הפיך. אז כדאי להכניס  קצת מחשבה למעשים”

אמרתי לה את זה גם על האלכוהול, גם על הלימודים והעבודה וגם על עוד המון נושאים שעולים: “אלה החיים שלך ואת תחליטי מה לעשות איתם”.

לא בטוח שזו הגישה הנכונה, לא בטוח שאני לא עושה טעות איומה, וכן … אני מתה מפחד מזה שלא אכפת להן. אבל אנחנו ההורים צריכים לדעת את זה. זה כואב לדעת, אבל זה שם!

אני לא האמנתי שזה יגיע אליי הביתה, אבל זה כאן כדי להישאר, ואני בחרתי להתמודד במקום להכחיש.

יש לכם מתבגרים בבית? מתקרבים להיות מתבגרים? דברו איתם…. זה קשה אני יודעת, אבל אולי תהיו פחות מופתעים.

*צילום אילוסטרציה

הכותבת היא אמא למתבגרות ומדריכת הורים. לעמוד הפייסבוק ולפוסט המקורי

commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו ותקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.