fbpx

להרפות ממה שלא בשליטתך – זה בשליטתך

מריבות חוזרות ונשנות עם המתבגרים, על משהו שלא בשליטתנו, לא באמת עוזרות ורק גורמות להחרפה ביחסים. רצוי לנשום עמוק, להבין שזה זמני ולהתעקש רק על מה שחשוב באמת

לכולנו קשה לעיתים לשחרר ולהבין שלא הכל בשליטתנו. אנחנו מוצאים את עצמנו פעמים רבות דואגים, מוטרדים, כועסים ומאוכזבים מכל-כך הרבה דברים שאין לנו באמת שליטה עליהם.
זה קורה לנו בתחומים רבים בחיים, ובמיוחד עם הילדים שלנו.

מה זה הבלגן הזה?

תארו לעצמכם את הסיטואציה הבאה:  (*כתוב בלשון זכר. מתאים כמובן גם לנקבה).
אתם נכנסים לחדר של המתבגר שלכם לשאול אותו משהו. אתם מסתכלים סביב וחושכות עיניכם:
כמעט כל תכולת הארון נמצאת על הרצפה (כולל הג’ינס היקר שקניתם לו לפני שבוע), בין לבין זרוקות נעליים וגם גרביים שאין להם בן זוג מסתתרות. על המיטה נמצאות עוד ערימות של בגדים, את שולחן המחשב כמעט ולא רואים, ומה שכן מבצבצת לה זו קערה עם שאריות של קורנפלקס מלפני 3 ימים. נשמע מוכר?
עוד לפני שהצלחתם להתאושש מהמראות הקשים שנגלו לעיניכם, נפלטת צעקה מפיכם:
“מה זה הבלגן הזה???? איך אפשר לחיות בחדר כזה!!!!! זה דיר חזירים!!!! כמה פעמים אפשר להגיד לך לסדר את החדר???”
המתבגר, חבוי בין הערימות, אינו מרים את עיניו ממסך הטלפון. במקרה הטוב הוא מסתכל עליכם ולא עונה, במקרה הפחות טוב ממלמל משהו ובמקרה גרוע יותר צועק בחזרה שזה החדר שלו וככה בא לו לחיות!!!! ושתצאו משם!!!

האופן בו הוא בוחר לחיות הוא שלו

אתם עוזבים בטריקת דלת והמחשבות עולות בראשכם:
איך הוא מסוגל לחיות ככה? כמה פעמים אפשר להגיד לו לסדר? אין לו שום ערך לדברים היקרים שהוא מקבל! חינכתי אותו אחרת! הוא לא רואה אותי ולא מתחשב במה שחשוב לי! 
לכך יכולה להתווסף גם תחושת חוסר אונים, כי כמה כבר אפשר לדבר על זה ולהתעצבן, ולפעמים גם לסדר בעצמנו את החדר שלו – ושום דבר לא עוזר?

מקרה כזה (ולא חסרים מקרים דומים נוספים) הוא דוגמה קלאסית למקום שבו עלינו לעבוד על עצמנו ולהבין שהאופן שבו החדר של המתבגר שלנו נראה והאופן שבו הוא בוחר לחיות בו, הוא שלו. אין ספק שזה לא קל ודורש עבודה על עצמנו.
כללים למרחבים המשותפים

 כשמשהו מכעיס אותנו מאוד, תמיד מומלץ לעצור לרגע, לזהות את המחשבות האוטומטיות שלנו בנושא – “כמה פעמים אפשר לומר לו לסדר?” “לא אכפת לו מכלום” וכו’ –  לקחת כמה נשימות עמוקות ולומר לעצמנו משפטים חלופיים כמו: “שיחיה איך שהוא רוצה”, “החדר והבלגן שיש בו הם שלו”, “האם זה באמת שווה את זה?”
חשוב להבין שהמריבות החוזרות ונשנות הללו, על משהו שלא בשליטתנו, לא באמת עוזרות ורק גורמות להחרפה ביחסים. מה גם שמדובר במשהו שהוא זמני ולא יימשך כל החיים – או שבעתיד הילד יגדל וישתנה ויהפוך להיות מסודר יותר, או שהוא יעזוב את הבית במוקדם או במאוחר.

ובינתיים, אנחנו כן יכולים להחליט לעמוד על כך שבמרחבים הציבוריים בבית – סלון, מטבח, כניסה, פינת ישיבה, חצר וכד’ – לא יהיו חפצים של המתבגר (נעליים, תיק, סוויטשירט, שאריות של חטיפים וכו’).
אנחנו כן יכולים להחליט שאם כתוצאה מהבלגן הג’ינס או פריט אחר ניזוק, לא נקנה חדש.
אבל, בסופו של דבר הדבר היחיד שבשליטה שלנו הוא להרפות ולהבין שסידור החדר שלו, הוא לא בשליטתנו.

ובהסתכלות קדימה לטווח הארוך, אני משוכנעת שהחינוך שלנו והערכים שאותם אנחנו מנסים להנחיל לילדינו מחלחלים ובסופו של דבר ייתנו את תוצאותיהם. כרגע, בתקופה הנוכחית, עלינו להרפות ממה שלא בשליטתנו, לטובת שלוותנו הנפשית ולטובת היחסים.  ככל הנראה, כשנגיע בעוד מספר שנים לבקר את המתבגר שלנו בביתו שלו, דברים ייראו אחרת, ואולי אפילו נמצא את עצמנו אומרים לו שלא כדאי לריב עם הילד שלו על סידור החדר.


הכותבת היא פסיכותרפיסטית ב-CBT ומדריכת הורים למתבגרים

מתח גבוה: איך להתמודד עם מריבות בבית

חדר מבולגן

 

עוד בנושא

אין פוסטים נוספים בנושא זה
commentIcon

תגובה אחת

  1. נהניתי מאוד מקריאת הכתבה. תודה רבה על התזכורת לעצור רגע, לנשום, להכנס לפרופורציות ולבחור את התגובות שלנו. אחרי הכל כמו שציינת בכתבה, מדובר גם במצב זמני…

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.