fbpx

אני חלק שלא מתאים לפאזל

שמי ירדן, אני בת להורים דיפלומטים ונדדתי איתם בעולם מגיל 5. רצף חיי הורכב ממשברים של הבדלי שפות, לבוש, התנהגויות ונורמות, שגרמו לי להתכנס בעצמי. היום אני יודעת שלא חייבים לנדוד בעולם כדי להרגיש לא מתאימים ושאפשר גם להתגבר על זה

הייתי ילדת שליחויות. זה אולי נשמע זוהר להיות  אדם בין לאומי “שראה עולם” מגיל צעיר אבל בפועל הייתי ילדה שעברה ממדינה למדינה בגלל העבודה של ההורים. בכל פעם ניסיתי ליצור בית במדינה זרה,  שאף פעם לא היתה המקום הטבעי שלי, כך שתמיד היתה לי תחושה שאני חלק שלא מתאים לפאזל.

במקום ירדן קראו לי גארדן או יורדון. בכל מעבר נתקלתי בשפה חדשה, תרבות אחרת, אנשים שלא הכרתי, פרידה ממה שהכרתי עד אז, קושי בלימודים, קשיים חברתיים, ותמיד הייתי חייבת למרות הכל להסתגל להיות ייצוגית ולהתנהג בהתאם.  הפכתי להיות אלופת הסמול טוק, אני הרי בת של דיפלומטים, ילדה ייצוגית שצריכה לדעת תמיד איך להתנהג לפי קודים נוקשים של נימוסים והליכות.

לא אשקר, יש לא מעט רגעים נוצצים, ילדי שליחויות עוברים חוויות ייחודיות, מטיילים בעולם, ולומדים עם אנשים מכל התרבויות. אני לא שוקלת מה כדאי יותר,  אני כאן כדי להראות לכם את חלקי הפאזל שבסוף הרכיבו את מי שאני, ילדת שליחויות. 

החברה הראשונה שלי היתה בת של שגריר ערבי

נולדתי בישראל. המעבר הראשון היה בגיל 5, לסטוקהולם, שבדיה. החיים בשבדיה שונים מאוד מישראל אבל אז עוד לא ידעתי את זה. חודשי הקיץ מלווים בשמש לעיתים עד 18 שעות מהיום וחודשי החורף יכולים להיות מדכאים כתוצאה מחוסר בשעות אור. קצב החיים שונה ממה שהכרתי, השבדים אנשים שלווים וחיים בסוג של סלואו מושן.

את החברה הראשונה שלי בשבדיה פגשתי בבי”ס הבינלאומי שמיועד לילדים כמוני.  ראהאף היתה הבת של שגריר ערב הסעודית בשבדיה. כשביקשתי מאימי להיפגש עם ראהאף אחרי בית הספר היא מיד ניגשה לבקש אישור בטחוני. אימי פנתה לאביה של ראהאף וניסתה לתאם אבל כשהוא הבין שאני יהודייה הוא התנגד. אימי הסבירה לי שאצטרך למצוא חברה אחרת. בכיתי נואשות, לא הבנתי את המלחמות של העולם.  

חלק הפאזל הראשון של ילד שליחויות הוא הפן החברתי, הפחד מבידוד ואי הבנה של הסיטואציה וזה לא רק מבחינה חברתית אלא מבחינה השפתית הפשוטה.  נקלעתי  למדינה בה השפה המדוברת אינה שפת האם שלי והיה מצופה ממני ללמוד אותה. עד שלמדתי נאלצתי לתקשר הרבה בפנטומימה. קשה לתאר את התסכול כשאי אפשר להסביר למורה בבי”ס  שכואב לי, שאני רעבה או שאני פשוט רוצה ללכת לשירותים.

אף אחד גם לא הסביר לי שיש דבר כזה שנקרא “שפות”,  למשל,  לא הבנתי שיש שפה שוודית אבל ידעתי שתודה רבה לא בעברית זה טקסומיקה, ושגם טנק יו זה תודה רבה לא בעברית. המורה הסבירה שיש לכל מילה שם אחר בכל מדינה בעולם. למעשה למדתי בגיל 5 לכתוב ולקרוא 3 שפות במקביל: עברית, אנגלית ושבדית. זאת משימה מורכבת מאוד לילדה קטנה.

נמנעתי משיעורי היסטוריה בגלל הדעות האנטישמיות של המורה

לאחר מכן, פגשתי את המשבר השני שלי, מי אני מה אני, מה הדת שלי, ומה זה אומר עלי? בבית ספר בין לאומי אמורים לחבק את כל הדתות והתרבויות,  חגגתי את כל החגים, פסח ופסחא, חנוכה וכריסמס. וכשגיליתי שסנטה קלאוס לא אמיתי בכיתי ימים ארוכים ובאותה נשימה אמרתי  להורי בתקופת הרמאדן שאסור להם לאכול עד הערב כי כך ההורים של מוחמד עושים. ניסיתי גם אני לא לאכול עד הערב.

 בגיל 8 חזרתי לגור בישראל עד גיל 13,  בשנים האלה הפכתי להיות ישראלית מן המניין. דיברתי עברית בבית ושכחתי כמעט לחלוטין את השוודית.

לאחר הבת מצווה שלי, הורי הודיעו לי שעכשיו מתחילים מההתחלה בגרמניה: ” תכירי חברים ותדברי רק באנגלית”. כששאלתי למה, הם הסבירו לי שתפקידם הוא לפתוח את הקונסוליה במינכן, ושעליי להיזהר, כי יש עדיין אנטישמיות.

למדתי בבית ספר בין לאומי בעיירה מרוחקת בשם אונטרשיילסהיימן בבית ספר ענק שהוקם על מבנה שהיה פעם ארמון. האווירה בבית הספר הייתה שונה משציפיתי. פגשתי אנשים מרחבי העולם וכבר מהשבוע השני מצאתי את עצמי מנסה להימנע משיעור היסטוריה. למדנו על מלחמת העולם ה-2 רק מנקודת מבט אסטרטגית של הגרמנים. למדנו על הנאצים ועל היטלר כמנהיג. כמובן שהכל היה פוליטיקלי קוקרט, אבל המרצה שלי לא חסך בדעותיו האנטישמיות.

בזכות המרצה לאנגלית התחלתי לכתוב ספרים

המשבר השלישי שחוויתי היה משבר לימודי. האנגלית הייתה גבוהה מדי, והיה לי קשה להתחבר לאנשים. אבל לא וויתרתי, המורה שלי לאנגלית בביה”ס  לימד אותי להעריך את המילה הכתובה. הקושי לתקשר גרם לי לברוח לקריאת ספרים, לעולם משלי.  בזכותו ובתמיכתו של המרצה שלי האנגלית הפכה לשפתי הראשונה, ובעידודו כתבתי שלושה ספרים באנגלית, כולם על סיטואציות בהן אדם מגיע למקום מסוים וצריך להסתדר. למרות שצלחתי את משבר הלמידה עדיין הייתי צריכה להתמודד עם משבר תרבות.

הגרמניים מצד אחד בדיוק כמונו,  מצד שני הם לא יודעים אנגלית בצורה טובה וקשה מאוד לתקשר איתם. בקהילה הבווארית שגרתי בה היו המון חוקים שקשורים לשפה ולהתנהגות. בגרמנית הדקדוק מחייב פניה בצורה מסויימת לחבר ובצורה אחרת לאדם זר.  בחודשים הראשונים שלי סיפר לי אחד המאבטחים של אבי שעלי לברך לשלום אישה מבוגרת ברחוב. עשיתי זאת, אמרתי לה בוקר טוב וחייכתי. האישה הגיבה אלי במבט זועף, כי לא אמרתי לה גברתי. לגרמנים יש חג שכולם מאוד אוהבים, ״אוקטוברפסט״ חג הבירות ורכבות ההרים. גיליתי שזה חג מדהים עד השעה 18:00 בערב, אז צריך ללכת הביתה, כי מגיעים האנסים. כך אמרו לי חברותיי הגרמניות ובאחת הפעמים שנשארתי מאוחר מדי, ראיתי את המתרחש והבנתי, אבל נשארתי עם השאלה, מה טוב בחג כזה אם נשים צריכות לפחד?

למדתי לאהוב את השונות שלי

שבעה ממשברים של שפות ונורמות, כשחזרתי לארץ עברתי משבר נוסף. כשאימי שאלה אותי איך אני מרגישה עניתי לה, ״שונה״. הרגשתי כמו דג מחוץ למים שרק רוצה לשחות. הייתי כבר משופשפת בהתחלות חדשות, אבל לא ידעתי מי אני אמורה להיות הפעם.  בכיתה  י’  החלטתי שאני לא מצטרפת להורי לעוד שליחות. כיום הם גרים במקסיקו ולפני כן הם נדדו בין מדינות.

היום אני מבינה שלא רק ילדי שליחויות שונים, כולם מרגישים לפעמים שהם לא מתאימים, אלא שאצל ילדי שליחויות זה קיצוני יותר. כולנו מרגישים לעיתים שאנחנו לא מתאימים לתמונה הגדולה.

 למדתי לאהוב את השונות שלי. מכורח ההרגל אני עדיין בודקת מתחת לאוטו אם יש שם מטען חבלני כמו שהורגלתי בשליחויות, ומספרת שרק רציתי לראות אם יש שם חתול…אבל אני גם מקבלת את העובדה, שאני לא צריכה להתאים את הפאזל בדיוק לתמונה שנמצאת על  הקופסה.

היום אני כבר יודעת שהחלקים לא תמיד מסתדרים כמו שאני רוצה, וכשזה קורה עם קצת יצירתיות, אפשר לכתוב סיפור חדש.

אני חלק שלא מתאים לפאזל
ירדן בר איתן. צילום: שקד ביבי

הכותבת היא סופרת בת 23, בימים אלה יצא לאור ספרה החמישי “כן לא שחור לבן”.

הורות ברילוקיישן: איך נפלה ההחלטה

האם הילד שלכם סובל מדיכאון?

commentIcon

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו ותקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.