fbpx

10 נקודות: למה הורים כועסים על המערכת?

המשולש מורה-הורה-תלמיד מזמן לא מעט כעסים, אכזבות וקונפליקטים. מומלץ לעשות תיאום ציפיות ולהבין את הצרכים והקשיים של כל קודקודי המשולש הזה כדי לסמוך אחד על השני ולעבור את השנה בנעימות

אחד הדברים היותר מרגשים בחיים שלנו כהורים ובחיי ילדינו הוא היום הראשון בבית הספר. הרגש וההלם חזקים במיוחד עם הכניסה לכיתה א’, גם להם וגם לנו. הדמעות זולגות, המצלמות נשלפות, התיק הגדול והפרצוף הקטן והאבוד מונצחים, מועלים לרשת, נשלחים לסבא וסבתא וממשיכים לשמש אותם ואותנו שנים אחר כך כעדות: הנה ככה זה התחיל. אבל זה לא ארוע חד פעמי וגם לא רגש שחולף. אבל ההתרגשות לא לבד, כל שנה מביאה איתה חששות ואתגרים אחרים. לעיתים, אנחנו ההורים לחוצים אפילו יותר מהם. וכך זה ממשיך: מעבר לחטיבה, ולתיכון מזמנים עוד אתגרים וציפיות מהמערכת, שלא תמיד נענות. למעשה, לאורך השנים בהן נמצאים ילדינו במערכת החינוך לא חסרות סיבות לכעסים או חוסר שביעות רצון מצד ההורים כלפי בית הספר או מכיוון הילדים הפרטיים שלנו כלפי בית הספר ולהיפך, והם כמובן תלויי אופי, גיל, מצב ועוד.

כמי שנמצא במערכת שנים רבות כיועץ חינוכי, ובמקביל משמש כמטפל בילדים בקליניקה הפרטית שלו ועוסק גם בהדרכת הורים, וכמי שבנותיו עברו ובגרו את מערכת החינוך, נראה לי חשוב לתווך בין המערכות, לבסס סוג של תיאום ציפיות. בחרתי לסמן כאן ב-10נקודות מה שלא פעם מזמן קונפליקטים בין ההורים לבין בית הספר ובכך לאפשר להורים לסמוך על תהליכים טבעיים שקורים במהלך הגדילה וההתפתחות של הילדים.

משאבים, פספוסים וקפיצות בהתפתחות

  1. זה מרגש וגם קצת מפחיד לשגר את הילד שלכם למסגרת חינוכית. הנה הוא הופך לאחד מ. אחד מהרבה יותר מדי. נכון. 30- 34 ילדים בכיתה זה המון. 
  2. לעיתים מורים לא מצליחים “לראות” את הילד שלכם. הם “מפספסים” כי הפריזמה דרכה הם מתבוננים מצומצמת יותר.
  3.  אבל הרבה פעמים הם מצליחים. למרות שיש שם עוד המון ילדים. הם מצליחים כי הם נמצאים איתו לא מעט שעות בכיתה וכי יש להם קצת ידע על איך תלמיד אמור להתנהג בגיל שלו, מה הוא אמור לדעת ומה קצב רכישת הידע יחסית לילדים אחרים.
  4. ויחד עם זאת המורים קצת יותר משוחררים מההשלכות שאנחנו כהורים באופן טבעי משליכים על הילדים שלנו. מהציפיות שלנו מהם, מהאהבה, דאגה ורגשות האשמה שלנו.
  5. המשאבים של בית הספר דלים יחסית. הכיתות צפופות, והעזרה הניתנת לילדים מתקשים, מעטה מדי. איבחונים, שיעורים פרטיים, טיפולים רגשיים ניתנים בבית הספר בצורה מצומצמת יחסית לצרכים. חלק מהתמיכה בילדים צריך להיעשות באופן פרטי.
  6. בהמלצת בית הספר עשיתם לילד אבחון פסיכודידקטי.  שילמתם עליו במיטב כספכם וקיבלתם ליד “ספר” עמוס בטבלאות, במספרים ובחוות דעת פסיכולוגית על היכולות הלימודיות שלו או על האתגרים החברתיים והרגשיים איתם הוא מתמודד. בסוף האבחון יש המלצות. חלקן מיועדות לבית וחלקן לבית הספר. בין אלה המיועדות לבית ספר יש לא מעט המלצות שלא תמיד בית הספר במשאביו הדלים יכול לספק. למשל, הוראה תומכת או טיפול רגשי. זה מקום שיכול לעורר כעס מצד ההורים.  
  7. המלצה שכיחה נוספת המקובלות על המאבחנים היא להושיב את הילד בקדמת הכיתה. בפועל כ-15 עד 20 אחוז מהילדים עוברים אבחון ורובם מקבלים את ההמלצה הזו. אך מספר הילדים שיכולים לשבת בקדמת הכיתה קטן בהרבה ממספר ההמלצות, שלא לדבר על שיקולים נוספים של המחנך במלאכה המורכבת של ארגון הישיבה בכיתה.
  8. הילד בא הביתה ומתלונן על המורה. אתם נורא מזדהים עם הילד ובא לכם מיד ללכת לבית הספר או לפחות להתקשר למורה ולצעוק עליו. אז רגע. קחו נשימה. תבדקו מה הילד יכול לעשות בצורה עצמאית ובאופן ישיר מול המורה. אם המורה פנוי גם להקשיב לתלמיד. נסו להבין. ואם אתם כבר מחליטים להתערב, עדיף לכוון לשיחה שבה משתתפים גם המורה וגם הילד.  ביחד. משולש. לפעמים בשיחה כזו עולים דברים שלא עולים בתקשורת רק עם הילד או רק עם המורה, דברים שיכולים לעיתים לפתוח את התקשורת ולרענן אותה.
  9. מורה מתקשר הביתה “לדווח, לידע, לשקף” להורים משהו שקורה עם התלמיד. בדרך כלל משהו שלילי שדורש התערבות של ההורים או לפחות יידוע שלהם. “יידוע דווח ושיקוף” הם שלושה מושגים שמתארים תקשורת חד כיוונית. המורה מוסר וההורה מקבל את המידע והכל מעל הראש של התלמיד. הייתי מציע לחשוב שהשאיפה היא להרחיב את השיח ולנהל שיחות של מורה-הורה- ותלמיד, שיחות שיש בהן יותר תנועה וסקרנות ופחות בהילות ואיום.
  10. תהליך הלמידה הוא לכאורה לינארי. שכבה על שכבה על שכבה. צעד ועוד צעד. כך גם נבנית תכנית הלימודים. אבל ההתפתחות היא לא בהכרח כזו . לעיתים אומרים על ילדים שהם “צוברים פערים” וככל שיגדלו הפערים גם יגדלו, אמירה שמעוררת חרדה בקרב ההורים. במקרה כזה שווה לנסות להבין את הקשיים איתם הוא מתמודד, לדעת איפה נמצא הילד בהקשר הלימודי או הרגשי ואם צריך – לחפש עזרה מקצועית . אבל כדאי גם לזכור שתהליך ההתפתחות הוא לא לינארי. יש בו עליות וירידות  וכי ילדים בתהליך ההתפתחות שלהם  עושים “קפיצות”. מתארגנים על עצמם. משהו פנימי מתארגן אצלם יותר נכון. פתאום הם מפתחים מנוע פנימי שלא היה שם קודם. כדאי להחזיק את זה בראש. זה מרגיע.

הכותב הוא מטפל בזוגות וביחידים, בעל ניסיון רב בעבודה עם זוגות ומשפחות במצבי משבר. עוסק בהדרכת הורים . מאמין בתקשורת כמנוף לצמיחה אישית וזוגית כאחד. לעמוד הפייסבוק של יזהר

למה כדאי להמשיך לעודד בני נוער שאלות בגיל ההתבגרות?

מחאת הסרדינים: הדור הבא

commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו ותקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.