הזום הוא טכנולוגיה של האתמול. הבשורה האמיתית היא הבינה המלאכותית שתוכל גם לספק לילדינו את הידע הנדרש וגם להטיל ספק בידע הזה. עד אז כדאי מאד שמערכת החינוך תתמקד יותר באיכויות האנושיות, בחוויה הלימודית ובפיתוח הסקרנות
תארו לעצמכם תרחיש הזוי בו הייתה פורצת בעולם כולו מגפה וכולנו היינו מסתגרים ומתרחקים חברתית, בתי הספר היו נסגרים ולא היו לימודים רגילים. באופן מוזר התרחיש הזה כבר לא נשמע הזוי בכלל, אבל עכשיו דמיינו שבמקום מורה שעולה בזום מול מסכים שחורים כל ילד היה מקבל בבוקר הודעה אישית; “מה שלומך? איך היה הסרט שראית אתמול, מפחיד? אני שם לב שאתה עוד טיפה נסער. אתה רוצה שנתחיל להתקדם מאיפה שהפסקנו אתמול או שאתה צריך כמה דקות להתאושש?”
ה”בוט” באמת מכיר את הילד
זה לא היה המורה שפתאום מצא זמן להעניק יחס אישי למעל 30 תלמידים בכיתה, אלא רובוט או פשוט ‘בוט’. זה קול שבוקע מהמחשב האישי של הילד או טקסט שמופיע במסך על כף ידו. ה’בוט’ הזה הוא לא רק נחמד, הוא באמת מכיר את הילד. הוא יודע מה הוא צריך ללמוד, הוא אוסף בשבילו את החומרים הכי רלוונטיים, מעניינים ומעודכנים והוא יודע לזהות מה הילד מרגיש, מתי הוא מתקשה ומה יכול לעזור לו. הוא יכול לספק לו את הלמידה הכי מותאמת אישית, הכי יעילה והכי נוחה למשתמש. האם גם אז היה לנו דחוף שייפתחו בתי הספר? בשביל מה בכלל הם עוד היו נדרשים?
לבינה מלאכותית יהיה אפילו חוש הומור
הזום, חשוב לציין, הוא לא קדמת הטכנולוגיה. הוא אולי טכנולוגיית האתמול, אם לא הטכנולוגיה של שלשום. הוא מאפשר לנו לעשות משהו שאנחנו כבר מכירים ויודעים לעשות, רק מרחוק. הוא לא עשה מהפכה בחינוך והוא גם לא צפוי לעשות אחת כזו, כי אין בו בשורה. המגפה הקדימה בכמה שנים (לא רבות) את הבשורה האמיתית- הבינה המלאכותית. הטכנולוגיה שתדע לעשות את מה שאנחנו עושים יותר טוב מאתנו. היא תאסוף מידע בשבילנו ביתר יעילות, היא תעביר אותו במדויק, היא תלמד באופן הכי אישי, היא תפקח בלי מאמץ ובחינניות. כפי הנראה אפילו יהיה לה חוש הומור.
זה לא מדע בדיוני, אלא טכנולוגיה בהתהוות שפשוט טרם פרצה כמה מחסומים הכרחיים. עד שהיא תפרוץ אותם נשאר לנו מעט זמן לשאול את עצמנו- האם אנחנו מתמקדים היום בדברים הנכונים?
אם מערכת החינוך לא תתמקד במה שחשוב באמת, זה ילך לאיבוד בעתיד
ככל שזה קשור למערכת החינוך בישראל התשובה שלי היא כמעט גורפת- לא. אנחנו לא מפסיקים לדבר על הספקי למידה ועל “לכסות את החומר” ורוצים דחוף לדחוס תלמידים חזרה לתוך כיתות כדי שיוכלו לבהות במורה מעביר ידע בבית הספר במקום לבהות בו בזום מהבית. בואו נהיה כנים עם עצמנו, זה מה שקורה רוב השעות במרבית הימים ברוב בתי הספר. כל השאר הוא בשוליים, הוא לא המוקד ולא העיקר בו מושקעים המשאבים שלנו. האם באמת אנחנו צריכים מורים כדי שיסבירו את החומר? שיעבירו ידע? שיעקבו אחרי תלמידים לוודא שהם לומדים? גם אם אתם חושבים שזה נדרש היום, זה בהחלט לא הולך להידרש בעתיד הלא רחוק. מה שיישאר לנו אז יהיו כל הדברים שבינה מלאכותית לא תדע לעשות, כל מה שהוא אנושי במובהק. למשל: היכולת לפתח זהות אישית וחברתית, היכולת להטיל ספק בידע שאנחנו רוכשים או לדמיין דברים חדשים. גם היכולות להיכנס לנעליו של האחר ולגלות כלפיו אמפתיה או להתלהב ולהנות מלמידה שאין לה בהכרח תכלית ברורה. החוויה הלימודית בבתי הספר צריכה להיות כמה שיותר ממוקדת באיכויות האנושיות שלנו שחלילה עשויות להיזנח מאחור עם התקדמות היעילות הטכנולוגית. אלו הם הדברים שעלינו למקד את מערכת החינוך שלנו סביבם כבר היום, כי אם לא נעשה זאת עכשיו הם ילכו לנו לאיבוד.
דרושה מערכת הפעלה חדשה
עם פתיחת שנת הלימודים אנחנו צריכים לדרוש משהו אחר. כל מה שניתן לעשות באופן יעיל ללא אנשי חינוך ראוי שיעשה בו שימוש כבר היום. ניתן לבנות יחידות לימוד מעולות בכל המקצועות בהתבסס על הידע הקיים כבר ברשת (והשלמות שניתן לעשות במרוכז על ידי משרד החינוך או בתי הספר), ניתן להשקיע בחוויות למידה עשירות ולהיעזר במערכות שיודעות לנטר וללוות למידה. את המורות והמורים צריך לפנות לדברים החשובים באמת; לשאול שאלות שהמחשב לא יודע לענות עליהן, לבנות תהליכים של גילוי וחקר, להתמקד בפיתוח זהות ואינטראקציות חברתיות, להלהיב, לסקרן, לבלבל את התלמידים ולתמוך בהם בדרך הזו. יש עוד דברים רבים שנמצאים היום בשולי הדרך וצריכים לעבור לליבה. זה דורש תכנות מחדש של מערכת ההפעלה שלנו והמטרות שלה, אבל אם לא נתחיל להחליף דיסקט לא נצטרך לחכות למגפה הבאה כדי שבתי הספר, על כל הדברים היפים והאנושיים שבהם, יישארו כזיכרון נוסטלגי ממש כמו השימוש בדיסקט.
גילי רומן פרסם לאחרונה את הרומן אחרון מסוגו. הספר חושף אותנו לעולם הנע בין עתיד ועבר, בין מציאות ודמיון. זהו עולם שבו בתי ספר כבר לא קיימים והכול בו מתוכנן ומותאם אישית. במציאות זו הגיבור הולך לאיבוד ומתבלבל, הוודאות והיעילות הופכות לניכור, ובדידות אך בדרך הוא לומד דברים חדשים על חברות, משפחה ובעיקר על עצמו.
הכותב הוא מורה, מחנך, מנהל, יועץ ומרצה בנושאי חינוך. ניהל במשך ארבע שנים את בית הספר הבינלאומי בכפר הירוק (EMIS). היה מורה ומנהל פדגוגי בבית הספר למנהיגות סביבתית בכפר הירוק. ניהל את המרכז ליזמות בחינוך בבת-ים. ייעץ לתוכנית האסטרטגית של בית הנשיא “תקווה ישראלית”. מרצה בכנסים ובסמינרים בארץ ובעולם.
