עמותת “הגל שלי” עוזרת לבני נוער בסיכון לפתח חיסון בוסטר לנפש. מסתבר כי ההתמודדות עם חוסר הוודאות שמזמן לנו הים, מעצימה את בני הנוער, מטמיעה בהם נחישות והתמדה ויותר מכל מספקת להם אוריינות רגשית
מגיפת הקורונה והגל הרביעי שאנו נמצאים בשיאו, טלטלו את ישראל כמו את העולם כולו. בתוך הקושי, הזעזוע וההסתגלות למציאות החדשה – אוכלוסיות חלשות, שבשגרה נמצאות בקצוות החברה-נדחקו עוד יותר לשוליים. בני נוער בסיכון, ברחבי הארץ, המתמודדים ביום יום עם קשיים רבים, סבלו יותר מתמיד. המצוקות הקיימות הלכו והחריפו עד למצבי חירום קשים, שכללו עלייה בשימוש באלכוהול וסמים, עליה בניסיונות אובדניים, ועלייה במצבי דיכאון ובמשברים נפשיים.
השאלה המתבקשת היא, האם מדובר בגזירת גורל, או שמא ניתן להיערך מבעוד מועד לקראת המשבר הבא? האם נוכל לבנות מראש חוסן נפשי, בקרב צעירים בסיכון, אשר ישמש אותם כ”חיסון נפשי מקדים” למצבי דחק ומשברים, שהמציאות הישראלית והעולמית מזמנות לנו?
עמותת “הגל שלי”, אשר הוקמה לפני 7 שנים, על ידי ירון וקסמן וכותב שורות אלה, אנשי חינוך אוהבי גלישה בים, שמה לעצמה למטרה להשתמש בגלישת גלים ככלי להתפתחות אישית בקרב נוער בסיכון. ביסוד פעילות העמותה ההבנה והוכחה כי ההתנסות וההתמודדות בים עם הגלים והזרמים, עם מזג האוויר, עם הנפילות מהגלשן ועם אי הוודאות – הן חוויות מעצימות ומעצבות-המשליכות על כל תחומי החיים. ההתנסות והתמודדות של החניכים בעת הפעילות בגל שלי , מטמיעה בהם את התחושה לא לוותר, להתמיד, ובעבודה קשה ובנחישות – להצליח לעלות על הגל, בדרך לחיים טובים יותר.
ההבדל בין “לדבר את הקושי” לבין “להתנהג את הקושי”
לצד המפגש עם הים, בני הנוער עוברים תהליכים קבוצתיים פסיכו-חינוכיים, המיועדים לעזור להם לייצר שפה ולהעניק משמעות לחוויה הרגשית והפיזית שעברו בים. בכך בהדרגה, הם לומדים להצטייד ב”נוגדנים שפתיים” ובחוסן פנימי, שיאפשרו להם להפנים את ההבדל בין “לדבר את הקושי” לבין “להתנהג את הקושי”.
ניקח לדוגמא את עודד (שם בדוי) אשר הגיע אלינו לפני כ-6 שנים. עודד הגיע אלינו דרך שירות מבחן לנוער , ביחד עם עוד 15 נערים, אשר נשרו ממערכת החינוך.
קשה היה להתעלם מפרצי האלימות שליוו את עודד. כל תסכול הפך “לשבירת כלים” בין אם זה חליפת הגלישה שלא ישבה עליו טוב ונזרקה בשירותים, ופעמים רבות בים עצמו, שם עודד היה הופך בשניה לפקעת עצבים- אם לא תפס את הגל , היה יוצא מהמים ומתחיל לקלל, אם לא עזרו לו לסחוב את הגלשן, זה הגיע מיד ל דחיפות ויצירת בלגן.
ראינו איך בכל פעם שהמציאות לא התיישבה בדיוק עם הציפייה שלו, הוא היה מתפוצץ.
לראשונה בחייו הקשיבו לו וניסו להבין
החל מהמפגש הראשון עודד ראה שכאשר הוא משתולל וצועק, המדריכים מגיעים אליו ברוך ומנסים לברר איתו על מה הכעס. “עודד אני יודע שאתה אף פעם לא כועס סתם” שמעתי את אחד המדריכים אומר לו.
“בוא ננסה להבין על מה הכעס”. עודד חווה, אולי לראשונה בחייו, שהצד השני לא מנסה להשתיק אותו, להעלים את הכעס, להכחיש אותו , אלא מנסה להבין ולתרגם לו על מה הוא בעצם מתעצבן. בהדרגה, בעזרת אותו מדריך, עודד הרגיש מספיק בטוח ומוגן כדי לפתוח על מה באמת הדברים יושבים. הוא סיפר שהוא מרגיש חסר אונים מול הים: “לא משנה מה אני עושה, אני לא מצליח וזה מחרפן אותי”. “נכון”, הסכים איתו המדריך, “חוסר אונים זה אכן רגש מורכב, יש לי הרגשה שאתה לא לבד בזה.” כך נוצר דיבור קבוצתי על חוסר האונים, איפה אנחנו מרגישים אותו פה בפעילות ובכלל בחיים.
עודד ראה שהרבה חבר’ה מזדהים איתו, מכירים את זה בים ובחיים בכלל. הוא הרגיש נראה, שייך ומובן וכמובן רגוע יותר. המדריכים והקבוצה עזרו לו להכיל את הסיטואציה. בהמשך המפגשים עודד המשיך להרגיש חוסר אונים, תסכול, קנאה, אכזבה ולצדם שמחה, אושר וגאווה.
הנורמה הקבוצתית שנוצרה היא שמדברים על הכל ושכל הרגשות האלה נמצאים אצל כולנו והם רגשות טבעיים. ברגע שעודד הפנים את הנורמה הקבוצתית, הוא באופן טבעי התחיל לדבר את מה שעצבן, הכעיס ותסכל אותו. הוא מצא דרך נוספת לווסת ולשתף את הכעס, במקום במעשים הפעם דרך מילים.
הים הוא קטליזטור של תחושות
לים בהקשר לכך שני תפקידים: הראשון כמקום להנאה והשתחררות, פיתוח יכולות ספורט ואפילו כיף. בנוסף הים הוא קטליזטור של תחושות. החניך שיגיע לגלוש יחוש, לא אחת, חוסר אונים, כעס, בלבול, פחד, וכו’. הגלישה בפני עצמה לא תאפשר לו להתבונן במה שעובר עליו. רק השילוב בין הגלישה לבין תהליך העיבוד, המתרחש בקבוצה בסוף כל מפגש יעזור לחניך להכיל תחושות אלו בצורה מיטיבה.
בשנה וחצי האחרונה שכללה את תקופת הקורונה ואת סבב הלחימה, נוכחנו לגלות כי רבים מבני הנוער בסיכון אשר עברו תהליך ב”גל שלי”, חוו, כמו שאר בני גילם, תחושות קשות, אולם הם הצליחו להכיל רגשות שליליים, בעיקר כי היה להם “חיסון” ונוגדנים מקדימים לחוויות שליליות ולדרכי התמודדות אפקטיביות יותר.
עיבוד התהליכים שעברו החניכים במסגרת הפעילות בגל שלי, יצר יכולת התמודדות והכלה של מצבי הקושי אותם חוו. יכולת זו היא שעמדה לצידם בעת שהתמודדו עם מצבי דחק דומים במהותם בעת תקופת הקורונה ובסבב הלחימה האחרון.
למצוא את המילים ל”איך אני מרגיש”
ומן המקרה הספציפי לכלל. דומה כי ככל שבני הנוער יתרגלו מצבים בהם במצבי חוסר אונים הם משתפים ונעזרים, וכשעולה כעס, מבטאים את הכעס בגוף ראשון, הרי שכאשר יגיע המשבר הבא, הם יהיו מיומנים יותר בשיח, בשיתוף ובמציאת מילים ל “איך אני מרגיש”. בכך יגדלו הסיכויים לצלוח את המשבר הבא בצורה מיטיבה יותר עם עצמם ועם הסביבה שלהם.
ההתמודדות עם קשיים ומשברים בקרב נוער בסיכון מורכבת במיוחד, מאחר והיא בנויה על תסכולים קודמים בסיטואציות שמרביתם מתקשים להכיל. לכן, ה”חיסון” הוא תהליך שצריך להבנות במשך שנים והוא זה שיאפשר התמודדות נפשית עם קשיים ומשברים. כי אם הנוער ידע לקרוא לחוויה רגשית בשמות – הרי זה הנוגדן. חומרים רגשיים שלא ניתן להגדיר או לשייך מעוררים חרדה וגורמים לחוסר אונים. הקניית השפה, או אם תרצו, האוריינות הרגשית, היא בעצם החיסון.
באנלוגיה שבין החיסון הרפואי לבין החיסון הנפשי, אני מבקש להראות שבשני החיסונים המטרה היא להחדיר לגוף נגיף מוחלש, על מנת שיפתח בהצלחה נוגדנים. בחיסון הנפשי אלה כלים שפתיים להתמודדות עם רגשות שליליים, כדי שבמצב האמיתי, כאשר הנוער יפגוש את הרגש השלילי במלוא העוצמה, יהיה לו אופק של אמון והכלה, שבו הוא כבר מכיר את הרגש הזה והוא לא זר לו.
כך חוסר הוודאות ש”בחוץ” יפגוש את הוודאות ש”בפנים”, והחיסון יפעל את פעולתו.
הכותב הוא המייסד המשותף והמנהל הפדגוגי של עמותת “הגל שלי”. לאתר
