חברים באים והולכים, הורים הם פה לתמיד ומי שמצפה להיות חבר של הילדים שלו, מפספס את התפקיד החד פעמי הזה
מכירים את אלה שמתגאים בכך שהם החברים הכי טובים של הילדים שלהם? אז אני לא. כלומר כן מכירה אותם, אבל לא החברה הכי טובה של הבנים שלי. אני אמא שלהם. חברים וחברות יש להם, והם גם משתנים לפי תקופות, גיל, מעגלים חברתיים, העדפות… אמא יש להם רק אחת. ואני לא מתחלפת. אותה אחת שהחליפה להם חיתול מקשיבה עכשיו למה שקורה עם החברה.
הורים רוצים להישאר צעירים, ועוד סיבות
אני חושבת שמי שרוצה להיות חבר של הילדים שלו, מפספס את התפקיד האמיתי. והוא חד פעמי. אנחנו הורים אך ורק לילדים שלנו. אין הזדמנות שניה ושלישית. נכדים זה סיפור אחר לגמרי. אז למה להיות חברים במקום הורים?
סיבה אפשרית ראשונה – כי עם ההורים שלנו לא יכולנו לדבר על כלום, מתוך פחד, או פער דורות, או כל סיבה אחרת, והבטחנו לעצמנו שאנחנו נהיה הורים שכן אפשר לדבר איתם. מצוין. אז בואו באמת נהיה כאלה שאפשר לדבר איתם, אבל כהורים. נקפיד על ערוצי תקשורת פתוחים, נגלה עניין, נהיה מעורבים (אבל לא מתערבים…), נדע באמת להקשיב, נעודד לפתיחות.
סיבה אפשרית שניה – אנחנו יודעים כבר שנים להיות חברים טובים לאחרים, אז בואו נעשה את זה גם עם הילדים שלנו. אז זהו, שלא. הם יצטרכו ללמוד להיות חברים, אבל לא שלנו. אנחנו צריכים לגדל בתוכנו את היכולות והמיומנויות להיות הורים. מאתגר, לפעמים מפחיד, אבל הרי כשנכנסנו להריון זה לא היה כדי להביא לנו עוד חברים לעולם…
סיבה אפשרית שלישית – הרצון שלנו להישאר צעירים, להיות cool, להילחם בזמן. השאלה היא אם הילדים שלנו צריכים לשלם את המחיר על זה שקשה לנו להשלים עם זה שרק בשירים נשארים צעירים לנצח.
יש בטח עוד סיבות רבות. איש איש וסיבותיו (גם אישה אישה וסיבותיה).
הורות נטו בלי שוויון והדדיות
אבל הילדים שלנו צריכים הורים. כאלה שאפשר לסמוך עליהם. כאלה שמציבים גבולות. כאלה שאוהבים ללא תנאי. כאלה שמתווים דרך, ערכים, נורמות התנהגות. כאלה התורמים מניסיונם, שיודעים על מה הם מדברים (ואם לא – אומרים זאת), כאלה שלא מדברים איתם כמו עם חברים – לא באותה השפה, לא באותו ההומור, לא באותם הטונים. כאלה הנותנים להם ומשקיעים בהם ומתאמצים עבורם – כי הם בחרו להביא ילדים לעולם, ולא מצפים לקבל בחזרה את אותם הדברים.
חברות מעידה על שוויון, הדדיות, וגם על אפשרות לסיימה.
בהורות אין אף אחד מהמרכיבים האלה.
אז בואו נאהב אותם, נקשיב להם, נצחק איתם, אבל לא נקנא כי יש להם “חברים אחרים”, לא נאפשר להם לדבר איתנו כאילו אנחנו בני גילם, לא נעשה “ברוגז” אם הם מרגיזים, לא נתנהג כאילו הם צריכים לעשות משהו כדי להיות ראויים לחברות שלנו.
בואו נהיה ההורים הכי טובים שאנחנו יכולים להיות. זה מספיק. זה המון.
הכותבת היא מטפלת אישית ומשפחתית מוסמכת ואמא ל-4. לאתר של טל, לעמוד הפייסבוק של טל
